יום אחד כאשר ישבתי במשרד הנסיעות, נכנסו לקוחות - שתי גברות
וגבר. הציגו את עצמם כמר וגברת שוורץ וגברת כץ. התעניינו
בנסיעה לאוסטריה. העברית שבפיהם היתה משובשת, אבל אפשר היה
להבינם.
דיברנו על תאריכי נסיעה, סוג מלון ומחירים. התברר ששתי הגברות
הן אחיות. בשעה שהתקשרתי לחברת התעופה האוסטרית - זה היה בימים
שמשרדי הנסיעות לא היו ממוחשבים - על מנת לבצע את ההזמנה, גב'
כץ ניגשה לשרותים ואחותה ניצלה את העדרה כדי לומר לי, בטון
טרגי ביותר: "ככה זה שאלמנה". היא התכונה לומר שזה עצוב שאחותה
אלמנה ונאלצת ליסוע עם משפחתה.
העמדתי פנים של השתתפות בצער, אבל נעמי, מעברו השני של הקו,
שמעה והתפקעה מצחוק. ולאורך כל תקופת הטפול בנסיעה זו, כאשר
נעמי התקשרה לאשר את הטיסה או המלון, לא ציינה את שמות
הנוסעים, אלא אמרה - "ככה זה שאלמנה".
הבטוי הזה הפך לפנינת לשון. גם בין החברים שלי ובין חברי
לעבודה - כשצריך או לא - אמרנו - "ככה זה שאלמנה".
חלפה שנה. משפחת שוורץ וגב' כץ חזרו ושוב רוצים ליסוע
לאוסטריה. התקשרתי ל"אוסטריאן איירליינס"  וכאשר נעמי שמעה את
השמות אמרה: "אה, ככה זה שאלמנה".
הם המשיכו ליסוע פעם בשנה, תמיד לאוסטריה. חלפו כחמש שנים.
הגיע האביב ולמשרד באו מר וגברת שוורץ להזמין את הנסיעה.
סכמנו תאריכים ומחירים והתקשרתי לחברת התעופה. נעמי ענתה. ואז
שאלתי: "מה עם גב' כץ?"  התברר שגב' כץ הכירה גבר מליאן,
התחתנה אתו, ועכשיו הם עסוקים בלעשות רונדלים בעולם. ומצדו
השני של הקו, שמעתי את נעמי, אומרת, בטון טרגי מאד: "ככה זה
שאלמנה".