נעליי מלאות בי, איך הן מחזיקות מעמד?
אפילו אני, שכמעט ריק מעצמי לגמרי בקושי שורד
לשאת את המראה שלי, הרי, זו חווייה איומה
אז את כל משקלי בתוכן, את גופי הרועד?
ומכיוון שאין לי לאן ללכת איפה להיות, אני יושב כל הזמן
והן נאלצות לשאת את בדידותי בשיעמום מוחלט
וגופי העייף, הבודד, מטפח אותן עד אין קץ
באין לו דבר טוב יותר לעשות הן לו למקלט
ובשנתי אני מניח אותן באהבה מבעד לדלת,
שיבלו, המיוסרות, שיצאו יותר ממני- אי-אפשר פחות
ואולי אם יום אחד,כך לפתע, אזכה לפעילות
אקח אותן איתי, שמישהו מביננויהיה מנוסה באוויר הרחוב לפחות |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.