לכל אחד יש את "המת" שלו. בין אם זה אלביס פרסלי, ג'ון לנון
(הביטלס), ג'ימי הנדריקס, ג'ים מוריסון (דה דורז), קורט קוביין
(נירוונה), ליין סטיילי (אליס אין צ'יינס) או כל אחד אחר.
אנשים צריכים השפעה. והרבה יותר קל כשלהשפעה שלהם יש התחלה,
אמצע וסוף. הם מעדיפים את הסיפורים הטראגיים שלהם צפויים
מראש.
מצד אחד, זה נותן תחושת בטחון ויציבות, אבל מהצד השני - הבן
אדם מת. לעולם לא יתחדש שום דבר עליו או ממנו. מה שיש - זה
הכל.

בעיניך, הוא היה הכי טוב במה שעשה; ואתה רוצה להיות טוב כמותו.
רוחנית, אתה אפילו מרגיש מקורב אליו. כאילו שהכרת אותו.
אבל אתה לא.

אז איך אתה יכול לתת כ"כ הרבה השפעה על חייך למישהו שמעולם
ולעולם לא תנהל איתו אפילו שיחה אחת?
כנראה בגלל שאתה יודע שהוא לעולם לא יאכזב אותך.
הוא מת.