מספר יודע כל (מיכ) -
תמיד רציתי להיות מספר יודע-כל.
יודע כל. יודע ה-כל.
אני יודע כמה מילים נשארו עד סוף הדף ועוד המון דברים שלא בא
לי לספר.
אני האינטרנט הספרותי.
תמיד רציתי להיות ועכשיו אני כזה.
יש חסרונות: אין הפתעות מבחינתי.
קשה להתרגש, קשה להתאכזב וכשתגמור לקרוא אני אפסק. אעלם.
(כמובן שה"תגמור" היה מיועד לשני המינים.
את הרי לא מצפה שאני אעשה סלאש/ית כל פעם.)
אבל אז אני שוב נולד. דרכך. ואז אני חי עוד קצת
ואפילו שזה לזמן קצר, מה אכפת לי.
חבר'ה במונית, מקיפים את העיר. הרבה פעמים.
אני רק הנהג פה. המנחה. אנחנו נוסעים בעיגולים כי אף אחד לא
יודע איך להגיע, אז בינתיים אף אחד לא הציע כלום. אני הרמתי את
העט אז אני נוהג.
בזק: תעצור לנוח בצד קצת, יש לנו זמן. שתירגע מהנסיעה. חבל
שתתעייף.
אני רגוע. אני אוהב לנהוג.
בזק: תעצור בכל זאת, אני רוצה לאונן.

הבן-זונה הקטן (בזק) -
הבן-זונה הקטן יושב מקדימה.
הכסא מושען קצת לאחור, ואפילו שהוא יודע שזה קצת לוחץ לחיה
בברכיים
(בכלל קצת לוחץ לו בברכיים בתקופה האחרונה) זה לא מעניין את
הבזק.
הוא רוצה לעצור להירגע מהנסיעה, החרמן.
הוא יוצא מהדלת ויורד לשוליים. נשאר אור באוטו.
תגיד, אומר החיה, קח את הכיסא שלו קדימה.
אני מזיז את הכיסא וסוגר את הדלת, האוטו מחשיך.
צעקה מבוהלת נשמעת מכיוון השוליים: עוד אל תיסעו, דקה אני
גומר.
חיכינו בחושך כמה דקות ואז החיה התחיל לדבר.

החיה -
התאהבתי בה ברמה המינימלית.
דיזינגוף סנטר, אלפיים וצ'ופציק בשמלה לבנה ושיזוף של
ז'ורנלים.
ראיתי אותה נכנסת לסופר. נכנסתי אחריה.
היא הסתכלה על הירקות, לא זוכר איזה. נעמדתי מולה ואמרתי: "הלו
תותי פרותי, אולי אפשר לשטוף לך איזה שזיף?". שטויות. זה לא מה
שאמרתי.
אמרתי לה שהיא הבחורה הכי יפה שראיתי בתקופה האחרונה, שאני לא
יכול להוריד ממנה את העיניים ובטח שלא ללכת. היא הסמיקה.
הבזק נכנס לאוטו, הדליק ג'וינט ולקח את הכסא אחורה.
הבן זונה הגדול דחף את הבזק קדימה בכח. הבזק נצמד לדשבורד.
הוא נשאר ככה.
אני חושב שהתייעצתי איתה מה כדאי לי לעשות.
היא סיפרה שהיא טסה מחר ליפן לשלושה חודשים אז אמרתי שאחכה.
מי זאת, שאל הבזק, עופרי?
בדיוק. ענה לו החיה. לא קראו לה קרלי במקרה, נכון?
בזק: הכוסית עם הפרונקל? עופרי.
תודה. עברו שלושה חודשים, התקשרתי.
ענתה, דיברנו, היה לה כיף ונדבר כי חייבת לעוף.
בטח, ניתקתי, נדבר.
התקשרה. יצאנו.
היא הייתה יפה כמו שזכרתי והזמנתי לף בלונד.
היא הייתה מבסוטה שלא הזמנתי קורונה. היא חושבת שרושם ראשוני
זה חשוב.
אני לא מאמין ברושם ראשוני. אינטואיציה זה מגניב אבל אף אחד
הוא לא מכשף ואי אפשר להכיר בנאדם בעשר דקות. ואם הייתי מזמין
גוגל מוגל, היא הייתה הולכת?
אני בכלל מתפלא שהיא באה.  פלט הבזק.
החיה מנסה לספר פה סיפור, סינן הבנזונה הגדול,  קטע נוסטלגי,
תן לו לדבר.
החיה המשיך להסתכל עלי דרך המראה, נראה כאילו מנסה לשאול אותי
משהו.
"רואים." היא אמרה. אז רואים.
בסוף ניסיתי לנשק אותה והיא נתנה לי לחי.
הצעתי לעלות אליה בכל זאת, היא הלכה הביתה
ולא ראיתי אותה מאז, אם אני זוכר נכון. עד היום בבוקר.
היום בבוקר, בחוף בסיני, זוג שדיים גדול ומעוצב משתזף להנאת
כולם, לידה מקפצים שני חברים. לפי הטנגה ההשפרצות והצחקוקים,
הם נראו לי חברים טובים.
היא נראתה לי מוכרת. במבט השני נזכרתי: עופרי. דייט. יפן.
סופר.
סופר.
בלילה ראיתי אותה במקרה במסעדה, קוראת ספר.
לא הסתכלנו אחד על השני. היא בספר, אני מסתכל על הים.
מלצר חביב התיישב לידה.
"Whats your name?", רצה כנראה לדעת איך קוראים לה.
"קארלי." ענתה לו, אחרי פעמיים שהיא אמרה לו "what?".

אז הגיעו שני החברים שלה והזמינו אותה לטיול. גם הם קראו לה
קארלי.
"אני צריכה לעשות פיפי קודם", אמרה ושמה כפכפים, "יש לכם נייר
טואלט? טישיו?
משהו?"
אף אחד לא ענה לה.
"יש לי מטליות לחות" אמרתי. זה היה נכון.
הייתה שתיקה.
"מה?" שאלה.
"מטליות לחות", חזרתי.
"לא, תודה. אני אחכה שהוא יביא לי טישיו"

אני לא מבין למה הם קוראים לה קארלי, ולמה למען השם הדבר
הראשון שאני אומר לבחורה שהתאהבתי בה בסופר זה איך לנגב את
הכוס.

החיה השתתק וחזר להביט דרך החלון.