"כל הזמן אתה יושב בבית, מה יצא לך מזה, בחורות בטוח שלא.
ממילא אתה בוכה הזמן שאין לך חברה, זה כי אתה לא מזיז את התחת
השמן שלך אף פעם, בוא איתנו, יאללה בנאדם, זוז להתלבש ותפגוש
את כולנו אצל מוטי". יש סיבה מספיק טובה למה אני אף פעם לא
מצטרף אליהם, חבורת שתיינים מזדיינים שלא הצליחו למצוא שום
תועלת בחיים שלהם, הם רוצים שאני אבוא רק כדי שיוכלו למלא את
הקיבה שלהם בכל המשקאות הזולים שלהם. לחלקם אף שללו את הרישיון
בגלל נהיגה בשכרות, אז מסתבר שאני הפתרון הכי אידיאלי. שלא
נלך? לדפוק אותם פעם אחרי פעם זה כבר פאסה. חשבתי לעצמי, אולי
יצא ערב מהנה מכל השטות הזאת, או זה או צפייה ארוכה בשידורים
חוזרים של איזו סדרה עלובה. למרבה ההפתעה הם מצאו פאב חדש
בהרצליה שמסתבר שהם לא היו בו אף פעם בחייהם, גם טוב, לפחות אף
אחד לא מכיר אותם שם, יש להם כבר כרטיס "בעיטה בתחת" מכל שאר
הפאבים שהם היו בהם, מהומה = החבורה שלי, אני מצטער לקרוא להם
כבר שלי, אני רוצה להפטר מהאידיוטים המזדיינים האלה, בקרוב הם
יאבדו את עצמם בצבא או סתם ישבו בבית כמו בטלנים עם 21.

המוזיקה הייתה כל כך רועשת עד שבקושי שמעו אותם צועקים, מקללים
וזורקים כוסות ריקות אחד על השני, אני מצידי נתפסתי לי על כוס
קולה לקרר את עצמי, אני מעדיף לחזור צלול הביתה, רק אלוהים
יודע איך הם יחזרו, לצערי אני זה שאמור להחזיר אותם אז ככה
שאני צריך לשמור עצמי מהטיפה המרה, האמת היא לא משכה אותי אף
פעם, ככה לפעמים בחתונות, כשזה בחינם, נראה לי כמו סתם בזבוז
טיפשי של כסף. "מה אתה יושב לך ושותה קולה כמו ילד בין 12, לך
תתמזג עם האנשים, אני רואה איזו כוסית יושבת לה על הבר, הכסא
נשרף ממנה בנאדם, לך עליה". הייתה לי תשובה מוכנה לזה, "זה לא
בשבילי", "עזוב אותך, שאני אעשה משהו כזה?", כאלה, אבל לפני
שהספקתי להגיד משהו כל החברה התחילו לצעוק "לך עליה", נכנעתי
ללחץ, מה יכולתי לעשות. סידרתי את החולצה, נתתי מבט אחורה לעבר
חבורת השתויים הקבועה שלי, לפי המבטים שלהם היה ניתן לראות שכל
זה היה להם לבדיחה, הם זלזלו לי, ידעו כבר מה הולך לקרות, סתם
נהנו יתרה או שפשוט לא היו בהכרה מלאה והפרצופים שלהם היו הדבר
לפני הריצה לשירותים. הלכתי לעברה והתיישבתי על השרפרף לצדה,
שלמרבה הפלא היה פנוי.
"אפשר להזמין אותך לכוס בירה?"
"כוס בירה זה המקסימום שאתה יכול להציע לי?"
"ברמן, קוסמופוליטן לגברת בבקשה".
"חתיכת אינטואיציה יש לך, ולמה אתה לא שותה?"
"אני אמור להסיע חבורת גורילות חזרה לגן החיות", אמרתי בחיוך.
"אני מאיה, נעים מאוד".
"עידן, העונג כולו שלי", בעוד אומר את זה מתרוצצות לי מחשבות
מוזרות בראש, "העונג כולו שלי?", מה אנחנו, אבירים ונסיכות?
תדבר כמו גבר יא נמושה. מסתבר שהיא בלעה את זה עם המשקה.
תפסנו לנו פינה שקטה יחסית והתיישבנו לדבר מעט, האמת, כל מה
שיכולתי לעשות הוא להביט בה, התערבתי עם עצמי שאני לא אוכל
למצוא בה פגם אחד אפילו, שחורת שיער, עיניים ירוקות, מה עוד
אני יכול לבקש מעצמי, בעודה מדברת צבטתי את עצמי כמה פעמים,
חייכתי כנגד להרגשת הכאב, לא האמנתי על עצמי.
"מותר לי לשאול בת כמה את?"
"לשאול תמיד מותר, למרות שאין הגיל משנה, לא כן? אולם אם אתה
מתעקש לדעת, אני בת 20. ומה איתך?" "אני, אהה... אממ, 18",
אמרתי בהיסוס, חשבתי לי שזה לבטח ידחה אותה. נראה כי לא הזיז
לה בכלל, היא המשיכה לדבר ולדבר, אני נסחפתי לתוך המילים שלה.
היא הייתה אדם אקטיבי, היא אהבה לעשות את הדברים, החצי השני
שלי, כל מה שהייתי צריך לעשות זה לחייך, להנהן, להוסיף כמה
מילים בין לבין, וללגום מה ... אחח, כמה עצוב, מהקולה שלי.
"אוח, איך אני מקנאת בך, יושב לך כאן ולא דואג למה שצריך לקרות
מחר, אני צריכה עוד להגיע הביתה, לישון ולהתעורר מחר לעבודה
המזוויעה שמממנת אותי".
"אני יכול לקחת אותך הביתה". "ומה עם חבורת הקופים שלך? אתה לא
תזניח אותם, נכון?"
"במצב שלהם, המקום היחיד שהם יבקרו בו הוא השירותים של הפאב,
הם יחכו לי, שום דבר לא בוער להם ממילא, אולי חוץ מהפה". למען
האמת היא גרה לא רחוק, וחבל שכך, נהניתי כל דקה מהנסיעה. שמתי
דיסק של היהודים והיא שרה את כל השירים בדיוק מופלא. הודיתי
חרש לאלוהים בדיוק מתי שאורית התחילה לשיר את "אמן", צירוף
מקרים, הא? היא הצביעה אל עבר בית קומות לא גבוה במיוחד מצד
ימין של הכביש. "עכשיו, הנה המספר שלי, אני מצפה לצלצול של
טלפון, כן? כי אם לא, אני ארגיש נפגעת", היא חייכה, נשקה לי על
השפתיים ויצאה מהאוטו. אני חושב שישבתי לי דקות ספורות בעודי
מסתכל על הבניין שלה, לצרוב אותו במוחי חלילה אשכח אותו.
"עידן, איפה היית? אה, יא רב-שגלן, רואים עליך שזיינת, ככה
זנחת אותנו בשביל זיון קטן? סתם, יא גבר". דחיתי אותם בבוז, מה
הם מבינים, הדבר הכי קרוב לחברה שהיה למישהו מהם הוא הזונות
הזולות שהם מזמינים אליהם הביתה כשההורים הולכים להם. אחרי
הערב המתיש שנגמר לו בערך מתי שהשמש זרחה חזרי לי הביתה, אל
המשפחה.

המשפחה היא סיפור בפני עצמו, רבים יטענו שאי אפשר להגדיר אותנו
כמשפחה כלל, אולם אני אוהב להיאחז במושג הזה, הוא נותן לי
תקווה ומחשבה טיפשית שהכול יפה וורוד בחיים שלי. היינו משפחה
עד לפני כשש שנים עד שאיזה נהג שיכור החליט לקטוע את החיים של
אמא שלי על כביש איילון, הוא היה להוט לקחת את היציאה לתוך ת"א
וסחף את אמא שלי איתו, ישר לתוך קיר הבטון. כמה שקיללתי את
אותו היום, ואת אלוהים, את כולם, אחרי שעברתי את התקופה נשארתי
עם שני ימי אבל רציניים עוד שלוש מאות שישים ושלושה ימים של
עצב, עם אבא. אבא ואמא שלי נפגשו באיזו הופעה, הם לא סגורים על
השם של הלהקה כי הם היו מסוממים עד הגג, אבל משהו יצא מזה,
אני, קללה או ברכה, זאת כבר החלטה בידי שמיים. הם החליטו
להתחתן בגיל 18, ישר אחרי שאבא שלי החליט להכניס את אמא
להריון, האידיוט, לא יכול היה לחכות עוד כמה שנים? היה לו ראש
על הכתפיים האמת, עדיין יש לו, אני חושב לי כל היום איך הצליח
להרים את עצמו ועוד יחד איתנו, איתי ולהגיע לאיפה שאנחנו
עומדים עכשיו, ברמת השרון. לפעמים אני תוהה מה הוא עושה לבדו,
גבר בן 36 שמעביר את יומו לבד, האמת אני לא נמצא כל כך הרבה
בבית, אבל אני סוגר את העיניים במחשבה שהוא נאמן לאמא שלי
ולטבעת, שד"א אותה הוא לא הוריד אף פעם.

"עידן, בוא אליי"
"עכשיו? אבל שלוש בלילה".
"נו... אין לי עבודה מחר ואני לבד, ככה אתה משאיר אותי?"
"טוב אני בא, רק תפתחי את הדלת למטה שאני לא אצטרך לצעוק
ולהעיר את השכנים כמו פעם קודמת", היא הייתה עושה לי את זה כל
פעם, הייתי צריך לקרוע את מיתרי הקול שלי כדי שתפתח את הדלת,
פעם אפילו חטפתי קללות וצעקות מהזקנה שגרה בקומה הראשונה
בבניין שלה. בכל פעם שהגעתי אליה הביתה נתפסתי על אוסף הדיסקים
שלה, היה נראה לי כי הוא מתחדש כל פעם שאני מבקר אצלה. "מאיה,
מאיפה הכסף לכל הדיסקים האלה? במקום כולם יכולת לקנות לך דירה
יותר ראויה". "עידן, מותק, אני לא יודעת מה איתך אבל אני לא
יכולה לחיות בלי מוזיקה, ובלעדיך כמובן. דבר שני אתה חושב
שקניתי את כל הדיסקים האלה? אין לי כסף לזרוק שמאלה וימינה כמו
אבא שלך, יש לי קשרים בטאואר. דבר שלישי, אני אוהבת את הדירה
הזאת, היא קטנה וחמימה, כמוני, ובכלל לא קניתי אותה, קיבלתי
אותה במתנה". "אחרי "בלעדיך" לא היית צריכה להוסיף מילים. אחח,
מאיה, כמה שאני אוהב אותך". "תשים לך קצת מוזיקה, אני צריכה
לעשות כמה דברים בחדר האחר". הסתכלתי לי מבעד לחלון, הדירה
דווקא לא הייתה רעה כל כך, שני חדרים בשביל אדם אחד, ועוד בלי
תשלום, אין רע, ועוד שהנוף הוא מדהים, הים, הכוכבים והירח
שיוצר עליו שביל של אור, מראה רומנטי להירדם עליו. "עידן, בוא
לחדר", היא אמרה בקול מאורך ומזמין. כבר חשבתי שהיא הולכת
לראות לי עוד דיסקים חדשים כמו שהיא הייתה עושה כל פעם.
"תתרווח לך, אני עוד רגע יוצאת מהמקלחת". במבט ראשון החדר נראה
חסר מדי, מיטה, ארון, מערכת ואינסוף דיסקים מפוזרים לידה, מצד
שני מה עוד אפשר לבקש? לאחר רגעים מספר נפתחה הדלת והיא יצאה
מהמקלחת.
"איך הבגד החדש שלי? אוהב אותו?"
"איפה הבגד?"
"בדיוק".
"אוהב, אוהב".
"קדימה, תלבש אותו גם אתה".

כאשר נמאס לנו מהבית שלה פשוט החלפנו לנו מקום, לא היו לה
עצבים לעבודה המתישה שלה אז היא החליטה לקחת לה חופשה ארוכה
ולבוא קצת אליי. בהתחלה היא לא הצליחה להתרגל לעובדה שיש בכל
קומה שני מקלחות ושני בתי שימוש, ולעובדה שיש יותר משלוש דלתות
לבית הזה, אבל היא התרגלה לה במהירות. מאיה הייתה שמחה, נראה
שהיא נהנית מכל רגע, בעוד אני יושב ומסתכל עליה אני מצייר
במוחי שהיא נהנית להיות איתי. הרגשה דיי מוזרה, מדגדגת מעט, אף
אחת לא צחקה איתי או לחילופין ממני כמו אמא, ועכשיו היא באה,
אפשר לחשוב שרציתי יותר אמא מאשר חברה. מאיה דחקה בי לעשות
משהו עם עצמי, הצבא סרב לקבל אותי וכל הזמן דחו לי את תאריך
הגיוס ככה שהזמן שלי להתבטל היה כמעט אינסופי. מאיה הלכה איתי,
חיפשה איתי, אפילו חיפשה לבדה איזה עיסוק בשבילי עד שלבסוף
מצאתי עבודה, מסתבר שהיה איזה מנהל בנק טיפש מספיק כדי לקבל
אותי, עם קצת לחיצות של אבא אפילו התחלתי לספור כסף של אנשים
אחרים. כאב לי להשאיר אותה לבד, לא רציתי לחשוב על כף שאני
מבזבז שעות על לא להיות איתה, לישון מחובקים, לשבת ביחד ולראות
סרט או סתם להתמזמז או להזדיין, הכול נראה פשוט כמו תמונה
מושלמת עם המסגרות היפות והנוצצות האלה שתולים בסלון כדי שכולם
יוכלו לראות. הבנק עבד בשעות מוזרות, מסתבר שאני אמור להיות
בעבודה באחד עשרה ולסיים אותה בשש, אבל לא התלוננתי, לקום בשעה
תשע בבוקר במקום בשבע, ברכה משמיים. התעוררתי בשעה תשע וחצי,
השמש שרפה אותי כבר שעתיים שלמות, ארורים החלונות הענקיים
האלה, למה לעזאזל אין לנו וילונות או תריסים בבית? מאיה לא
אהבה להתעורר מאוחר, מתעוררת בשמונה כמו שעון כל בוקר, הולכת
לה לטייל ברמת השרון או סתם יושבת לה ליד הבריכה וקוראת ספר,
בבגד ים, להתעורר בבוקר למראה כזה, מעורר ונותן לך כוח להמשיך,
יותר נכון סתם רצון להישאר בבית כל היום ולהתבטל בחברתה. הלכתי
למקלחת, לשטוף את עצמי מהלילה ולהתגלח. אינעל, עוד פעם אבא לקח
לי את הסכינים, אפשר לחשוב שהוא אוכל אותם לארוחת בוקר. "אבא",
ירדתי למטה לכיוון חדר העבודה שלו ברצון לדרוש בחזרה את נחלתי
שלי, את הסכינים. החדר היה סגור, אבא החליט להפוך את חדר
העבודה שלו למבצר, לדלת היה עובי של קיר בטון, אולם למרבה הפלא
אפשר היה להזיז אותה באצבע אחת, הוא למד לקבל את המוזיקה שלי
אז פשוט אטם את החדר שלו כנגד החוץ, כנגדי, אפשר להבין אותו.
פתחתי את הדלת,
"אב....א?"
הכעס שטף את הגוף שלי, יכולתי להרגיש אותו זורם במחזור הדם
מהלב אל כול וריד בגוף שלי, רציתי לקרוע את הדלת מציריה. שם הם
היו, שניהם, הוא והיא, מאיה, היא... היא... היא, התחלתי אף
לגמגם בתוך המחשבה שלי, העיניים שלי האדימו, פניתי לכיוון
ההפוך, לברוח כמה שיותר מהר, לא רציתי להתמודד עם המצב הזה.
לקחתי חולצה וג'ינס שהיו זרוקים על הספה, יצאתי מהבית והלכתי
לכיוון האוטו. רציתי לבכות אבל לא יכולתי, היה נדמה כי הייתי
צריך לצפות את זה מראש, מאיה הייתה בבית שלי תקופה ממושכת, כל
בוקר הייתי מתעורר והיא לא הייתה שם, לידי, ישנה, המלאך שלי,
לא! היא בוגדת, אני שונא אותה. רתחתי, ונראה כי כל העולם רתח
יחד איתי, השמיים קדרו, כל נהג אחר שהיה לידי רצה לקרוע את כל
שאר העולם כי הוא לא התעורר טוב בבוקר. אחרי נסיעה ממושכת
חזרתי אל עשתונותיי, ידעתי מה הייתי צריך לעשות, חזרתי חזרה
הביתה. לא הופתעתי לגלות שהיא עמדה ליד הדלת וחיכתה לי, ככה
היא צריכה, היא צריכה להצטער על המעשה הנתעב שהיא עשתה.
"עידן, תפסיק, תעזור, אתה חייב להקשיב לי, אני יכולה להסביר
הכול". לא שמעתי מילה ממה שהיא אמרה, היא צריכה לאכול את עצמה
מבפנים. לפני שהלכתי השארתי פתק בחדר, לבטח הם יקראו אותו ברגע
המתאים. "מאיה, הגיל כנראה באמת לא משנה, ואבא, אתה חייב לי
סכינים חדשים".

נסעתי בכביש איילון, למרות כל המכוניות שום דבר לא הפריע לי,
שמתי דיסק של היהודים ונסעתי לי ישר לאן שהייתי צריך. הייתי
להוט לקחת את היציאה הזאת לתוך ת"א, המוזיקה סחפה אותי ישר
לתוך קיר הבטון.