אז אמרתי לו. אמרתי לו שהוא זה שאני אוהבת. כבר הרגשתי איך
העיניים נהיות אדומות ונפוחות, והוא ראה. דמעה גדולה זלגה על
הלחי האדומה שלי. כמה שהסמקתי... הוא התקרב אליי וחיבק אותי.
"אני יודעת שאתה לא אוהב אותי. אני יודעת שאתה אוהב אותה. אני
רק מקווה שנישאר ידידים." "אל תדאגי, תסמכי עלי, הידידות ביננו
לא תתפרק." הוא המשיך לחבק אותי. ואני? אני בוכה בזרועותיו.
בוכה וממשיכה לבכות. אחרי כמה דקות נרגעתי קצת, הוא ניגב לי את
הדמעות, ונתן לי נשיקה על הלחי. "אל תהיי עצובה בגללי. אני לא
סיבה מספיק טובה. בואי, תחייכי, אל תדאגי, אני עדיין כאן."

הוא עדיין כאן. עדיין הידיד שלי. הידיד שלי. אין כמוהו, לביא
שלי. כמה שאני אוהבת אותו. כשהכרנו, חבורת הבנות שלי וחבורת
הבנים שלו, עוד הייתי ביישנית. שתקנית. לא מוציאה מילה מהפה.
כשדיברנו פעם ראשונה, נפתחתי. דיברנו שעות. כבר אז שמתי לב,
הוא לא כמו כולם. הוא שונה.

אנחנו מכירים כבר חודשיים, אולי קצת פחות, אני אוהבת אותו כבר
3 שבועות. שבוע שעבר אמרתי לו. והוא עדיין כאן. והזמן עובר כל
כך לאט, כשאני צוחקת עם החברות שלי, והוא צוחק עם החברים שלו.
הצחוק המושלם שלו. ואני מתה מבפנים. כל כך רוצה לחבק אותו,
שהוא יהיה רק שלי. אבל הלב שלו שייך למישהי אחרת. ילדה אחת.
פקאצה טיפשה. היא לא אוהבת אותו, והוא יודע, אבל הוא ממשיך
לקוות. ואני אומרת לו כל הזמן שיפסיק! "תפסיק לאהוב אותה! אתה
נפגע ממנה! היא שוברת אותך!"
והוא בשלו. מאוהב. הוא לא מאמין שהוא מסוגל להשיג בנות אחרות.
בנות יותר שוות מהטיפשה.

חברות שלי אומרות שהוא ישכח ממנה. אין מצב. הוא אוהב אותה כבר
יותר משנה, אין מצב שפתאום הוא יפסיק. אני רק מקווה שיזכור
שאני כאן בשבילו. שידע. כי אני אוהבת אותו כמו מטורפת!
אתה שומע?! אני אוהבת אותך! ואני לא אפסיק!