הוא תמיד שקט, תמיד מקשיב. רצה לדבר בהתחלה אבל לא ממש הצליח.
יש לו פרצוף של מישהו שמקשיב.

אז הוא נשאר שקט, והקשיב. מההתחלה הוא היה טוב בזה,אנשים סיפרו
לו הכל, והוא רק ישב שם והסתכל, חייך מדי פעם ועישן סיגריה.
וגם כשכבר ניסה לדבר לא יכל, אנשים פשוט לא שמו לב, התרגלו לזה
שהוא מקשיב. לאט לאט הוא התחיל להנות מזה, שהוא יכול לדובב כל
אחד, שהוא מחזיק בסודות הכי כמוסים של כל מי שהוא מכיר, והוא
הכיר את כל מי שפגש - זה היה עניין של דקות.

הוא כבר היה מנוסה, אדם חדש מגיע, הוא לוחץ לו את היד, מחליפים
שמות, ותוך דקה או שתייםכבר רואים את סימני היאוש בעיניים של
האדם שמולו בזמן שהוא שופך את כל הבעיות שלו, כל הפחדים, כל
הדברים שחשב שלא יספר לאף אחד.

כולם חשבו שהם מכירים אותו, כולם אהבו אותו, והוא לא אהב אף
אחד מהם, הם היו נושא ללימוד, פרויקט. הוא כבר התחיל לחפש
אנשים ששונאים אותו - ונכשל. כל אדם שפגש חיבב אותו מיידית,
אחרי הכל איך אפשר לשנוא מישהו כזה, להכיר מישהו כזה?

כשדיברו איתו היה חייב לחשוף משהו, אז במקום לחשוף הסכים. הראה
להם מה שרצו לראות. אהב מה שהם אהבו ושנא את מה שהם שנאו. הוא
היה דומה לכולם, החבר הכי טוב של כולם.
הוא כבר לא עמד בעומס, יותר מדי אנשים רצו לספר לו, לדבר איתו,
עם עצמם - על עצמם.

הוא יושב עכשיו לבד, מחטט בתוך המוח של עצמו, מחפש שרידים למי
שהיה פעם, רק בשביל לגלות שלא נשאר כלום. הוא מסתכל אל תוך
עצמו ורואה את כל מי שהוא מכיר, חוץ מעצמו. הוא נעלם, במקום
האדם שהיה נשאר עכשיו חלל ריק, מראה.
הוא מכבה את הסיגריה ומחניק אנחה, רעש נשמע מכיוון הדלת כשהיא
נפתחת, הוא מאלץ חיוך, מסתובב לכיוון האדם שמולו, ומדליק
סיגריה..