אדוות השמיכה תרשרש
על אגם מיטתה הלבן.
אסופים גלי שערה.
זו השעה בה השלג נופל.

רצפת העץ תחרוק,
תקיץ אל חורפו של הבוקר.
פסיעותיה על קורות אשוח
יהדהדו שנים.
נמוך משם ימשיך
ליקר דובדבנים לתסוס.

כשתחזור מן החצר,
ישרוק קומקום התה
כפרחח מקומי.
המים ירתחו
כתמיד בעת הזאת.

בשבתה,
ינדוד מבטה מן הכיריים
אל החלון שכוסה כפור.
הלאה מזה ימשיך
בצק שיפון לתפוח
במטבחו של מי.

לצהריים תתכסה שמש קרה בענן.
מעבר גדר נמוכה שדות ויער,
אדמה צפונית, שחורה וכבדה,
תיאבק לנשום בעד מעטה הלובן.

שעות שקופות ינקפו.
עץ דובדבן בחצרה
ינוד למשב ערב מקרי,
ירכון כצופה תשובת עליו.

לילה ירד במתינות.
רחש לא יישמע,
לבד ממלמולי הרוח
שידעה פעם לשיר באוקראינית.