מסתכלת עליך מרחוק
יודעת שאסור לי להתקרב
ואני כבר התקרבתי מספיק,
רק עוד צעד אחד, ואני אחצה את הקו.
כמו חלון ראווה, שמותר להסתכל
אבל אסור לגעת
אסור להרגיש.

אני רוצה להרגיש אותך יותר מקרוב
רוצה שהיד שלך תחליק יותר רחוק
רוצה, אבל יודעת שאסור.

מוקפת בקו הדמיוני שיוצר המוסר
שיוצר המצפון, שיוצרת האהבה
כלואה בתוכו, לא יכולה לצאת.

קודם אתה היית בצד השני של המתרס
ואילו עכשיו הגלגל התהפך
והחלפנו תפקידים.
ועכשיו הכדור בידיים שלי
אבל מי יודע כמה זמן הוא ישאר שם?
אני מפחדת שאם אני לא אזרוק אותו לכיוונך
הוא פשוט יעלם, וכך גם אתה.
ומי יודע כמה זמן יקח לי לתפוס אותו בחזרה,
אם בכלל...

לפעמים כשמגיעה הזדמנות בחיים
צריך לקחת אותה.
ואני לא מבינה איך אתה יכול להיות בטוח
שתהיה עוד אחת.

ואחרי כל הזמן הארוך, שחיכיתי,
אני לא יודעת אם אני אוכל לעבור כזה דבר שוב.
אני לא רוצה שאתה תעבור משהו דומה,
זה לא מגיע לך.
ואני לא רוצה שהרגש יעבור, בלי שבדקנו שהוא אכן קיים.
כי, אתה יודע, לרגשות יש לפעמים נטייה להתעמעם.

והקו הזה שאני כלואה בו, הוא לא אמיתי
אני יכולה לחצות אותו בקלות
או פשוט לשבור את הסיבה להימצאותו.
אז למה אני לא עושה את זה?
למה אתה לא מבקש ממני לעשות את זה?
אם היית מבקש, הייתי מקשיבה לך.

אבל אולי עכשיו זה לא הזמן.
ואולי עדיף שהקו הזה עוד שם.
ואולי גם אתה מעדיף שהקו הזה ימשיך להקיף אותי
בתקופה הקרובה.
ימשיך למנוע ממני, להגיע אליך.
אבל נמאס לי כבר לחכות לזמן הנכון.
אני רוצה שהוא כבר יגיע,
כי רק אז אני אוכל להיות בטוחה
שהזמן הזה באמת קיים בשביל שנינו.

יש דברים בעולם שנועדו להיות
ויש דברים שלא.
רק הזמן יגיד, מה העתיד צופן בחובו.