כשנכנסתי למשרד הציע לי יובל לשחק במשחק חדש שהמציא. "זה נקרא
את מי אתה חייב לזיין", הוא אמר. העיקרון היה פשוט מאוד: רשימה
של כל חיילי וחיילות הבסיס, שהוא מריץ במחשב. אני אומר 'סטופ'
בלי לראות ומה שיוצא יוצא. הסכמתי. "סטופ!" יובל חייך חיוך
גדול של סיפוק, כמו שרק יובל יודע לחייך. "מה?" שאלתי, לא בטוח
איך עליי להגיב. "יצאה לך שלי". חייכתי, אבל במבוכה. לא רציתי
לזיין את שלי, רציתי שהיא תאהב אותי, כמו שאני אוהב אותה ורוצה
בה. יובל לא ידע את זה, הוא רק ניחש. "טוב נו, בוא נמשיך. יש
לך עוד 2 תורות", אמר, כמו רוצה למשוך אותי מהמחשבות המרירות
אליהן ניחש שצללתי.
ההמשך היה פחות טוב ומזלי איתרע לקבל שני בנים, ולא אטרקטיביים
במיוחד.

המשכנו לשחק. יובל קיבל את נטע ויעל ואת המפקד שלו בתור
אופציות לחילופי נוזלים. עוד אנשים הצטרפו. בסוף נמאס לי
והלכתי.

הסתובבתי בבסיס, מנסה לשכוח מכל המטלות שעליי להספיק. תחושת
קבס מעיקה הכבידה עליי מאותו הבוקר. בדרך כלל זה קורה לי כשאני
מגלה משהו שמכאיב לי. הפעם לא גיליתי כלום, פשוט ראיתי את האמת
שממנה ניסיתי לברוח: לאה ישבה ודיברה עם אבירן האפסנאי. הרגשתי
כל כך מטומטם שבגלל מאורע שכזה כואב לי ואני מקנא. אבל הלב
נקרע לשניים ואני רק הסטתי מבט והמשכתי ללכת כאילו לא היה
מעולם.

בארוחת הצהריים אלפסי צחק על ניר (או כמו שאני נוהג לכנותו,
בוסקו) שהוא שמן. בתגובה לקח בוסקו מזלג, אותו תקע בחדות לתוך
עגבניה מלאה ברוטב כלשהו, ואיים לשלח את העצם האדום-נוזל הישר
לפיו של אלפסי, ומשם למדי ה-א' הנקיים שלו. מהלך העניינים
הצחיק מאוד את כלל הסובבים ליד השולחן.
גם אני צחקתי, מנסה לשכוח  מלאה, אבל זכרתי, וזכרתי גם  את
אבירן. זה הכעיס  אותי כל כך שרציתי לקום מהשולחן וללכת, אולם
התביישתי ונשארתי עד שכולם עזבו.

בהמשך היום תפס אותי רעב. לא שהיה מה להתלונן על ארוחת הצהריים
- הטבחים הכינו בורקסים ופינוקים נוספים, שהיה בהם להספיק
לגדוד שלם.
למרות זאת חשתי באותו צורך בלתי מוגדר לאכול ויצאתי את המשרד
במטרה לאתר כל דבר שיספק את רצוני.
רק אצל אירית מצאתי משהו,לחם ושוקולד, אבל לא היה בזה די. בכל
זאת נשארתי אצלה עוד כמה דקות.
בסך הכל אירית היא בחורה יפה, גוף טוב, חמוקיה מעוצבים. ואני
מתקשה שלא להביט. לא, היא לא חכמה, אך אין זה משנה כרגע.
שוחחנו על דא והא, בלי מטרה מוגדרת.
לבסוף הנחתי אותה לנפשה והמשכתי בסיוריי.
לאה שוב עלתה לנגד עיניי, עדיין חשתי רעב.

השעה חמש היתה קרובה מתמיד, יום חמישי היום, זמן ללכת הביתה.
עוד מעט יהיה מסדר יציאה. לאחר מכן תגיע ההסעה ואני אצא אל
מחוץ לגבולות העולם חסר הזמן של הצבא.
ניגשתי לחדרי לקחת את התיק שלי, בדקתי שיש בו הכל: דיסקמן,
ספר, כביסה.
יצאתי.
בחוץ ישבה לאה, משוחחת בטלפון מחוץ לחדרה. מצמצתי, פי יבש ולא
מצאתי את המשפט שיש לומר בסיטואציות מופשטות שכאלה.
"הולך הביתה?" שאלה. "כן, ומה איתך?"
"אני צריכה להישאר כאן עד מחר. כיף לך", חייכה, אליי!
"כן, אבל גם את תהיי מחר בבית. מתי תהיי כאן בשבוע הבא?"
"לא יודעת", שוב חיוך.
פניתי ללכת, אבל כמו בכל שיחה עם לאה חשתי לא מסופק, לא ממוצה.
"דרך אגב, קראת את מה שהבאתי לך בשבוע שעבר?"
"כן".
חייכתי, "טוב"
"נדבר שבוע הבא?" שאלה, מניחה למחשוף בחולצתה הקרועה להיפתח.
"כן, אני אשמח", עניתי בחיוך מריר.

האוטובוס יצא לדרכו. עוד שעתיים אני אהיה בבית. בדרך צריך
לזכור לעצור, לקנות משהו לאכול.