בואו נאמר שכל בן אדם הוא טירה.
שכל טירה מחולקת לרמות שנות, קומות שונות, חדרים שונים...
בשביל להגיע לאיזורים מסויימים צריך מפתחות.

בואו נאמר שלכל טירה, יש חדר אחד שבו חי, אוכל, ישן ונושם איש
קטן ועצוב, כולו לבדו בחדר.
האיש הזה הוא בונה הטירה. הוא עיצב אותה מבחוץ, ולא היו חסרות
לו אפשרויות לעיצוב, גם אם זה רק חיקוי.
טירה גותית? קוטג' פרטי? אוהל. אולי פנטהאוז?

בואו נאמר שהוא עיצב את הטירה איך שהתאים לו, כדי למשוך תשומת
לב של אנשים מסוימים...
שיבואו לבקר. אולי גם ירצו לגור שם.
הוא לא היה נותן להם, לא, זאת הטירה שלו, אבל היה נחמד אם הם
היו רוצים.

בואו נאמר שהטירה גדולה מאוד מאוד, ויש לה הרבה איזורים, וחלקם
אסורים...
הוא מחלק מפתחות לאותם אנשים שרצו גישה לטירה.. עדיין לא מצא
למי לתת את המפתח הגדול.
המפתח לחדר שבו חי האיש הבודד.

ביקרתי בהרבה טירות, בכל החדרים... והייתה טירה אחת מיוחדת.
נכנסתי לחדר הבודד.
פתאום כבר לא הייתי רצוי שם - יכולתי לקרוא את הכתובת על
הקיר.

הלכתי. לא יכולתי להיות בחדר של אותה בודדה שלא רצתה אותי שם
יותר.

כשהגעתי לטירה שלי היא נראתה שונה.
אף פעם לא הייתה לי בעיה עם הטירה, את רוב זמני ביליתי גם ככה
בטירות של אחרים.
פתאום שמתי לב שהטירה שלי.. תמיד כל כך גדולה... לבנה -
צחורה... עמידה - חזקה... מלאה בסדקים.

האורחים שאלו אותי, למה יש לך שריטות על הקירות? ואמרתי להם,
הארכיטקט לא היה משהו.
לא נורא, אני עכשיו מחפש בנאי.

אותה בודדה הרסה לי את הטירה. לא מזדון, ואפילו לא בכוונה,
ואפילו בלי לשים לב.
זה מה שכואב.

בכל מקום בו ביליתי את זמני אח"כ הייתי לבד.
חשבתי על המפתח שנתנו לי פעם, לאותו חדר מיוחד, באותה טירה
מיוחדת.

חבל שאי אפשר לשכפל.