למשפחה שלי יש מוזרות מסוימת. האמת היא שלכל אחד מאתנו יש
שריטה. אצל חלקנו היא עמוקה יותר אצל השאר פחות, אבל המוזרות
המשותפת לכולנו קשורה למקצועות - למשל אמא שלי.
לאמא שלי נדפק הראש. זה התחיל כשהיא התחילה לעבוד במודיעין
אגד, בהתחלה זה לא היה נורא אבל עם הזמן החדרים נהיו קומות,
התאים בארונות הפכו לרציפים ולכל דבר יש זמן יציאה. למשל,
אתמול שאלתי אותה איפה היא שמה את המרגרינה. חזרתי מהעבודה
נורא עייף, ורק זה היה חסר להשלמת ארוחת מלכים שכללה סלט ירקות
,גבינות ושמן זית... הרבה. והיא בלי להתבלבל ענתה קומה 2 רציף
201. התעצבנתי "נו אמא"! "סליחה בחור, איזו מרגרינה"?
"המזולה", עניתי מתוך ייאוש. "זו נמצאת בקומה 3 רציף 401 יציאה
בעוד 10 דקות".
היא מעצבנת אותי, אני לא מבין מה היא מצאה במקצוע הזה, האמת
היא שאני עצבני עליה בגלל שבהתחלה כשהיא רק נכנסה לזה , היא
הייתה מלאת מוטיבציה. בהתחלה היא ידעה את האוטובוסים המקומיים,
איזה קו מגיע לדיזינגוף, מתי יוצא האוטובוס לקריה ועוד מקומות
כאלה שכולם מכירים ובכל זאת ממשיכים לשאול.
אחר כך היא ידעה את אלו שנוסעים בינעירוני, ואני לא מתכוון רק
בגוש דן אלא לכל הארץ. היא ידעה מאילת ועד קריית שמונה כולל
באילו קומות ורציפים הם עוצרים, זמני היציאה שלהם. היא הייתה
משקיענית - איך קוראים לנהגים ומה קורה במשפחות שלהם, אפילו
איזה אוטובוס צריך טיפול ומתי, הכל היא ידעה שלא לדבר על
הרכילויות העסיסיות והשחיתות של ה"חברים".
ועכשיו, אחרי 30 שנה בתפקיד, היא עדיין פקידת מודיעין. ככה זה,
יש מקצועות שאני אף פעם לא אבין למה אנשים עוסקים בהם. המקצוע
הזה של אמא שלי הוא אחד מהם. גם אחותי כזאת. אחותי היא נערת
מים, עובדת עם המון שחקנים בכל מיני סדרות וסרטי קולנוע. כולם
מכירים אותה - הצלמים, הבמאים, המפיקים, עוזרי התאורה והסאונד,
כל הדוגמנים והדוגמניות שהפכו לשחקנים ולהפך, כל עולם השואו
ביזנס מכיר אותה, מכל הערוצים, מכל הרשתות ומכל החברות, אבל
כשהיא תמות יעמדו שם בהלוויה כל הברנז'ה - מנכ"לי שידור מקשת
רשת וטלעד, שחקנים, מנחים, ילדות שמגלות את עצמן, כל אלה שעבדה
אתם. כולם בחליפות שחורות יוקרתיות, פנים עצובות ודמעה אחת
נוזלת מהעין, כדי להראות רגש, עצב, אנושיות וזה בערך מה שיגידו
עליה בהספד: "אני זוכר אותה כשרק התחילה. היא הייתה מאוד תמימה
שהגישה לנו מים בכוסות מפלסטיק, אבל כולנו ראינו שזו התרגשות
של התחלה, כמעט מיד היא עברה לכוסות זכוכית, אח"כ הגישה לנו
מיצים... לטעמי זה היה מתוק מידי, אך עד מהרה נוכחנו לדעת שזהו
כשרון מולד.
אוי, איך שהיא הייתה עושה תרכיזים. אתם בטח זוכרים את ההחלטה
הנועזת שלה לעבור לתוסס, היא התחילה עם סופרדרינק, התקדמה
לשוופס ובדרכה שלה הגיעה לקוקה קולה. אני לא אשכח את המיומנות
הייחודית שלה להשתלט על מזיגת מיצים מבקבוקים שונים לכוסות
שונות, אין ספק שהיא הייתה נערת המים הטובה מכולן".
יש עוד הרבה מקצועות לא מובנים: שירותי ביוב עם משאבות חרא
מיוחדות, זה שכותב מספרים על עמודי החשמל, אלו שיושבים יום שלם
בבודקה של הלוטו, ספרניות, קופאיות, מורים להיסטוריה, הבנאדם
שיושב בתחנה מרכזית אשקלון ובמומחיות נדירה מעלהמוריד את החבל
בכניסה. יש עוד המון אם רק תחשבו על זה.
ואני? אני החלטתי להיות סופר, לא בעצם סופר זו מילה גדולה
מידי, אני כותב סיפורים כשבאה המוזה. במקצוע הזה לא קשה מדי
להצליח, צריך ללכת על איזשהו רעיון ולזרום אתו. נכון שצריך
לדעת לכתוב ולהתבטא וקשרים טובים עם מו"לים מאוד עוזרים, אבל
תחשבו על זה ככה - אפילו את זה, את מה שאני כותב עכשיו את מה
שאתם קוראים, מישהו יאהב, כי כל דבר עושה משהו למישהו. אני
אכתוב 70 סיפורים ובספר הראשון אני יפרסם רק 50, שמהם 30 יהיו
טובים, כדי להשאיר טעם של עוד. את שאר הסיפורים אני אשמור לספר
של סיפורים מהמגירה, את הספר הזה אני אוציא שתיגמר לי המוזה,
או הרצון לכתוב או שסתם יהיה חסר לי כסף - אחרי שני ספרים
מצליחים והפסקה של כמה שנים, כולם ירצו לקרוא את הסיפורים שלא
סופרופורסמו מעולם. קוראים לזה אסטרטגיה שיווקית וזה מתכון
בטוח להצלחה. אני אתחיל עם סיפור קצר באיזה עיתון עלום שם
מישהו יקרא את זה, ידלק, ומשם הדרך לתהילה עושר ותוכניות לילה
מאוחרות קצרה מאוד.
זה ממש קל להצליח, רק צריך לכתוב על זה וזה קורה, הנה, כמו
עכשיו.