"הידיד שלך התקשר" - אני מוצאת פתק על השולחן. "ידיד", אני
צוחקת. ידיד ששיחות הנפש איתו הפכו עם הזמן לזיונים. ככה זה
כששני אנשים - האחד מקובע והשנייה תמימה ומעופפת - נפגשים.
משחקים משחקים של גדולים בשביל לבדוק את טעם החיים. מזיינים את
השכל, את הגוף ואת הנפש עד שנשבר.
והכי מוזר היה, שביום יכולת לראות אותנו צורחים, מכאיבים
ומרביצים עד זוב דם, ובלילה - גונחים ומגרגרים בהנאה, כמו שני
חתולים מיוחמים, משחקים במשחק הכי עתיק בעולם - "אהבה". ובין
המלחמות והפסקות האש, היה לי טוב. חמים, כשהבטתי לו בעיניים
וידעתי שגם בלי ההגדרות המרובעות הוא שלי.
היה שם משהו חזק כל כך, שאהבה ושנאה התערבבו ונעו כל הזמן על
הגבול הדק הזה, שאף פעם לא יכולתי לשים את אצבעי עליו. חזק
מציורי לבבות וסכינים, חזק ממילים, חזק מכימיה שבין שני
אנשים.
הימים זרמו לי בין הידיים, וכל המנגנונים של אשת הפח הושתקו.
פעם ראשונה, תקלה במערכת המחושבת והחזקה.
יום רודף יום, ופתאום נכנסתי למעין סרט רע: מצאתי אותו עם אחת
מהשכונה במיטה. הם לא נתנו לי ללכת עד שהסבירו ופירטו... ואני
שתקתי. שתיקה עמוקה כזאת, רועמת ושורטת.
הימים המשיכו לחלוף, לו נמאס להתחנן למחילה ולי נמאס לחייך
חיוך צבוע ולומר "סולחת". אז ניסיתי לשכוח ולסלוח, כי חתולות,
מיוחמות או לא, תמיד נוחתות על הרגליים.
הוא מצא חברה ולי ירדו מהעיניים חומרים כימיים, נוזליים
ומלוחים. למדתי משהו חדש. כנראה שזה הדבר שנהוג לקרוא לו...
דמעות.
היום, עלה בי פתאום רעיון תוך כדי עצבים על ששוב נמרח לי השחור
בעיניים, והנה, מצאתי את עצמי על החלון. רגליים מסובבות החוצה
ו...

"טאח!" מכה. שוב נרדמתי לו על הכתף. על הכתף של הידיד שלי.
צריכה לזוז וקשה. קורי השינה עוד לא ירדו מהעיניים, וכבר הן
נפתחות. מפהקת ומנסה שלא ישימו לב שאני בוהה בו. בפני המלאך
שלו. מנסה שלא לזוז כדי שאוכל לתפוס, לצלם בעיני עוד תמונה אחת
של יצור שמימי באדמה. מערכות ההגנה של אשת הפח הבלתי פגיעה,
ספגו מכה קשה כעת. אפילו המומחים, כבר שנים לא מצליחים לתקנה.
הפנטזיות משתלטות עליי ושוב אני חולמת... חולמת על זוגיות
מוזרה בינינו. מצפה, מחכה שאולי החלום יתגשם... ואולי לא. אולי
אני רק ילדה קטנה בשמלה אדומה. ילדה שלא קיבלה את הבובה זהובת
השיער שכה רצתה.
הוא מביט בי במבט של "מה את רוצה?" ואני מסיטה את עיניי ממנו
והלאה, אל עבר הכנרת בשקיעה, ונושכת את השפה. הוא מחליק באצבעו
על הדמעה שעל לחיי, לוחש כמה מילים אל אוזני ואני נרדמת.
נרדמת ובוכה את הכאב בהבנה של מתנת אהבתי, שלא מצאה את ייעודה.
הפנטזיה שוב משתלטת על מחשבה שקולה, ואני שוקעת בביצה טובענית.