"טיף-טף-טיף-טף...".
המים החמים נטפו משערה כשסיימה לחפוף ועמדה בלאט מהרהרת במקלחת
הזרה. היא הרהרה האם נהגה נכון כשבאה עד כאן. עד כה היא לא
הספיקה אפילו לחשוב, פעלה אינסטינקטיבית: קיבלה את הניירות,
הזמינה כרטיסים, ארזה תיק קטן ומזוודה (גם היא לא גדולה
במיוחד), נסעה לשדה, עברה אוקיינוס, נסעה באוטובוס חצי רדומה
בין כמה ארצות, הגיעה לעיר זרה, נכנסה למלון הראשון שנראה ברמה
סבירה לשהייה של מספר ימים, הזמינה חדר , זרקה בו מזוודה
ונכנסה מיד מותשת להתקלח...
היא תהתה האם הכול היה שווה. הספקות החלו מכרסמים בה... קולות
הבכי השקטים של אמה בערב שלפני נסיעתה מהחדר הסמוך, הדהדו כעת
בראשה.
אולי באמת המסע הזה אחר העבר שלה, לחיפוש אמה המאמצת היה
מגוחך. הרי היא נטשה אותה! האין זה פתטי לרדוף אחרי מישהו שלא
רוצה בך, שמעולם לא יועד להיות שלך? קצינת הת"ש שלה לא חשבה
ככה. בכל פעם שהעלתה את השאלות הללו היא נהגה להרגיע אותה
ולהסביר לה שזה טבעי ושלעולם לא תחיה בשקט עם עצמה אם לא תסגור
את המעגל הזה שסובב אותה שהעבר שלה ירדוף את עתידה ללא קץ. כך
החל המסע לחיפוש העצמי או יותר נכון המשפחתי שלה. היא חיפשה
רבות עד שמצאה באיזה משרד מאובק ישן ומסריח מסיגריות את תיק
האימוץ האבוד שלה.
ואז חטפה את ההתקף של חייה. השיעול שפרץ מגרונה כשראתה את
התמונה בשחור לבן של הנערה החיוורת הביא אותה כמעט לקיצה. מזל
שהפקידה הרוסייה החזיקה במשרד מכשיר אינהלציה ישן על כל מקרה
שלא יבוא והצליחה להחזיר את ריאותיה למצב של נשימה סבירה פחות
או יותר.
אבל היה משהו בתמונה ההיא. משהו שמשך אותה כבחבלי קסם לקום
ולנוע ולמצוא אותה. "אימא שלי..." היא הגתה את המילים בלי קול
ודמעה זלגה לאורך סנטרה האצילי.
היא טלפנה להוריה המאמצים ובקול סדוק הודיעה שהיא נוסעת. חייבת
לנסוע.עכשיו. והיא אוהבת אותם, את ההורים המאמצים הכי נפלאים
בעולם. היא תתגעגע. היא תתקשר. היא תדאג תמיד לקחת את כל
התרופות שלה בזמן. אם ייגמר היא תקנה.מקווה לחזור שלא בידיים
ריקות.
כן, היא יודעת שזה שיגעון. אולי היא תאבד את דרכה ואולי התמונה
לא תואמת את דמותה של אמה כיום ואולי היא שינתה את שמה
ואולי...
שקט. שערות דקיקות שנהוג לקרוא להן ריסים משתחררות מדבק הלילה.
היא פוקחת עיניים במיטה זרה, בכרית לא נוחה לבוקר אפרורי משהו.
היא מחניקה פיהוק ונכנסת להתקלח.
"טיף-טף-טיף-טף..." המחשבות מטפטפות להן עם שערותיה הדקיקות
שנוטפות מים חמים. היא מחליטה שהיום תהיה רעננה ותעמוד תמירה
ואיתנה כנגד פחדיה שמלווים אותה דרך קבע בעת האחרונה ותפגוש
בחיבוק חם את האחת והיחידה.
היא מגיעה לכתובת שכתובה על הנייר המצהיב שבידה ומביטה בבניין
האפור. לא חדש. גם לא ישן. מעט מצהיב כמו הנייר שבידה. ברם
הבניין מטופח. מוקף גינה עם שלושה סוגי צמחים ועץ אחד. צמח אחד
אפילו לא מהעונה. היא ממתינה כמו ילדה קטנה במדרכה שממול בשעת
צהריים מעוננת.
עוברת שעה והיא לא זזה ממקומה. נטועה בתוך האדמה מול הבניין
האפרורי. פתאום היא רואה אישה הולכת בצעדים נחושים אולם לא
מהירים לקראת הבניין. היא לבושה חליפה בעלת חצאית וז'קט אפורים
דומים. בידה חלוק לבן וצח. שערה אסוף בקפידה . כולה ללא רבב.
ופתאום היא נעצרת. מבחינה בה. מחווירה. ונכנסת לתוך הבניין
האפרורי. משהו אמר לה זו היא אמה. החוסן, הקפדנות ששלטה בה שלא
נתנה להרבה היסוסים לחלחל בתוכה הזכירו לה את עצמה. לפחות עצמה
מלפני חודשיים. לפני שקצינת הת"ש כרסמה בתוך נבכי נפשה בשיחות
בחדרים אפרוריים.
היא החליטה לחצות את הכביש ולהביט קצת יותר מקרוב בבניין
האפרורי. היא ניגשה לכניסה והביטה על השמות הכתובים בדיו כחולה
על תיבות הדואר. השם "מירלה הרצוויג" גרם לה לצמרמורת קלה. היא
תהתה כיצד במשך כל השנים הללו שם משפחתה לא השתנה. מה היא לא
התחתנה? אין לה משפחה? האם היא בודדה כל כך? כמעט....כמוה. היא
חשבה. לה יש אמנם משפחה אוהבת ותומכת אך החללים שבה גרמו לה
ללכת מעט לאיבוד. להרגיש לבד בתוך קהל הומה אדם. להרגיש לבד גם
כשכולם באו למסיבת יום הולדתה באולם גדול בו הוריה החליטו
לחגוג את יום הולדתה ה-18.
פתאום קריאה קרירה בשפה זרה של אישה מוזרה גרמו לה להתנער
ממחשבותיה. לא היא לא ממש מחפשת מישהו. סתם מתעניינת בחברה
רחוקה של הוריה. קפצה לביקור כי היא מרחוק. רק עברה בעיר.
השכנה מכירה את מירלה הרצוויג היטב. היא אישה קפדנית וקרה.
מדויקת ומחושבת שלא נשארת בחובות לוועד הבניין לעולם. היא
רוקחת שאמנם לא מרוויחה המון אך ניכר עליה כי היא מנצלת את
משכורתה בהיגיון. היא תשמח למסור כי ביקרה אם כי זו שעה שמירלה
בדרך כלל בבית צופה בסרט ישן או עורכת את חשבונותיה מה שאומר
שכדאי לפנות אליה עכשיו.
אבל היא מסבירה שהיא ממהרת ועליה להספיק להגיע לרכבת ושלא
תזכיר כי הייתה כאן. מירלה בוודאי לא תזכור אותה וחבל לה לשכנה
האדיבה לטרוח.
היא מפטירה שלום שלום קצר ובורחת עם ים מחשבותיה אל המלון
הקרוב.
למחרת היא מחליטה לגשת אל בית המרקחת שם אמרה השכנה שעובדת
אמה. המקום מטופח ונאה בשכונה יוקרתית. היא נכנסת ולוקחת מספר.
מתיישבת על אחד הכיסאות המרופדים ובוהה באמה. היא עוטה על פניה
ארשת מכובדת ומנסה לסחוט חיוך לכל לקוח. נמרצת היא עושה את
עבודתה בקפידות ובנאמנות. האם היא משרתת כך את כל לקוחותיה יום
יום במשך 20 השנים האחרונות? בעצם אולי זה פחות עם הלימודים
וכל הסידורים הנלווים-היא  מהרהרת עד שיגיע תורה...
צלצול הפעמון מעיר אותה מהרהוריה והיא מבינה שאחרי האישה עם
האדרת מגיע תורה והיא נרגשת.
היא ניגשת לדלפק מחייכת בחביבות לרוקחת וכשזו עונה לה בחביבות
"במה אפשר לעזור לך?" היא מנסה לעצור בעצמה שלא לפנות אליה בשם
"אימא". בקול צרוד היא מבקשת את התרופות הרגילות שלה, אלו
שהבטיחה לאמה לפני הנסיעה שתקפיד לקחת: הכדורים למניעת מיגרנות
שהייתה מקפידה לקחת בכל פעם. מירלה עונה בקול שקט ובוטח שאין
היא יכולה למכור לה את הכדורים הללו ללא מרשם מרופא מומחה. היא
מסבירה לה שהיא לוקחת אותם בקביעות כבר שנים ושהיא לא מכאן
ובכלל אם לא תיקח אותם היא עלולה לחלות עד מאוד. אולם הרוקחת
בשלה מסבירה שהיא מנועה מלמכור לה אותם ותבצע עבירה על החוק אם
כך תעשה. היא מספרת לה שהבטיחה לאמה ושואלת בקול שקט ומעט
מרומז האם לא הייתה כועסת אם לביתה לא היו הכדורים החשובים
הללו רק בגלל בירוקרטיות שכאלו. נראה היה בפניה הרועדות של
מירלה כי היא פגעה בנקודה רגישה והיא מלמלה בקול שקט אך תקיף
שאין לה במה לעזור לה יותר ואם תואיל היא בטובה לפנות את המקום
ללקוחה הבאה שכן המקום די עמוס היום.
היא מביטה מבט ארוך אחרון באמה ויוצאת מהדלת בעיניים דומעות.
חסרת אונים היא עומדת, לא יודעת למה ציפתה ברוב טיפשותה לחיבוק
אוהב ונשיקה מהאישה הזרה.
היא מציצה מבעד לסדק בדלת לקראת שעת הסגירה ורואה את אימה
מטאטאת את הרצפה המבריקה ממילא. מנסה בכל כוחה לטאטאות שאריות
בלתי נראות של לכלוך. מנסה לטאטאות שאריות בלתי נראות של רגש.
הרגש שעוד נשאר באישה אפרורית, בבניין אפרורי, בעיר אפרורית.
הגעגוע וייסורים על מה שנאלצה לוותר. על מה שהבירוקרטיה אילצה
אותה למסור בסתר.