היא השתפרה.
היא שונה.
היא במצב טוב. וואלה, היא במצב טוב.
זוכרים איך היא היתה?
תראו איפה היא היום.
כבר הרבה זמן היא ילדה טובה.
לא. לא ילדה טובה.
ילדה טובה זה מה שהיתה לפני כל הבלגן.
היא היתה ילדה קטנה וחמודה ומתוקה. פשוט ילדה טובה.
ומתי זה הסתיים? אה, כן... בסביבות גיל 15.
לא מזמן.
מה קרה בגיל 15?
היא השתנתה קצת.
זה עוד כלום.
תשאלו מה קרה בגיל 16.
סוף הדרך.
כן... גיל 16. כיתה י'. הילדה הזאת עברה את הגבול. היא התאמנה
קשה מאוד. התעמלות זה הכי חשוב, סך הכל. וכדי להגיע להשגים
צריך לעבוד קשה. כל כך קשה. אבל שטויות, כוח הרצון שלה יעשה
למענה הכל.
טוב, אז בנוסף לכל... מתעמלת צריכה להיות רזה.
אז מה עושים? מפסיקים לאכול.
אז היא עברה את הגבול. התחילה ככה ב-י'. בכיתה י"א, עברה לשיטה
טובה יותר... לאכול ולהקיא.
והתערבו פסיכולוגים ותזונאית... ומאמנת וחברות שהכי עזרו.
היא היתה שקועה במחלה הזאת. היא רצתה למשוך את החבל מעבר
לקרע.
אולי לא תמיד היתה מודעת למה שהיא עושה.
היא היתה.... איך לומר?... חיה בעולם אחר. לא במציאות.
היא חיה בחלום שהפך להיות סיוט. ושהפך למציאות. לא היה לה אכפת
שהיא הורסת את הגוף. לא היה לה אכפת ממה שזה עושה לגרון שלה
ולשרירי הבטן, שהיו נתפסים מהתאמצות להקיא הכל. שחס וחלילה לא
ישאר פירור בפנים.
בלימודים נפלה בגדול.
וניסו לעזור ולעזור. אבל היא לא האמינה להם. מה הם מבינים
בכלל?
ואיכשהו, אחרי הרבה זמן... ראתה שהיא חשובה. שלאנשים באמת
אכפת. שהיא יותר ממה שחשבה. ובנוסף... אם תמשיך כך... ההתעמלות
תלך לעזאזל.
השרירים כבר הפכו לג'לי במקום למוצק. ורידים כבר התחילו
לבלוט.
ועכשיו, אנשים לא רואים בה סימני חיים, ואת זה לא כל כך
אוהבים.
אז זהו. הגיע הזמן להפסיק ולתת צ'אנס לחיים.
היא עשתה זאת.

היום, תראו אותה.
היא משהו אחר.
היא התבגרה. ככה אומרים לה והיא מאמינה.
מרשה לעצמה לקבל מחמאות ולהאמין בהן.
לא כל דבר בחיים הוא שלילי.
היא עברה את הבגרויות בהצלחה.
ציונים טובים, וכולם גאים. גם המאמנת.
עכשיו... היא הגיעה ל-י"ב.
לוקחת לימודים ברצינות.
אפילו מתעניינת בהם.
ויש את הימים של הכיף והצחוק. ויש ימים של באסה ונמאס.
יש ימים של לחץ לא נורמאלי, ויש את שבת, שישנים כל היום וזה
כיף.

אבל ממש ממש לפעמים... בלילה, כשהיא לבד... היא נזכרת בזמנים
ההם.
פלאש-באקים של תקופות רעות.
וזה עדיין קורה לפעמים.
לעיתים רחוקות, כשהכאב הוא עמוק מדי וכשאין דרך להתמודד
איתו...
היא נכנסת לשירותים, מכניסה אצבע לגרון ומקיאה.
ההקאות הן הסיוע. ההצלה הנפשית.
וזה רע.
רע מאוד.
ואז זה עובר ולא עושה את זה יותר. עובר חודש, חודשיים... והיא
לא מקיאה.
כי היא לא רוצה!
אבל כשזה קורה - זה קורה, ואין מעצורים.

אנשים רואים אותה ואוהבים אותה...
היא מאוד השתפרה והכל עבר.
הכל עבר, עד לפעם הבאה.
השאלה היא עכשיו...

האם אפשר... לקרוא לה נורמאלית?