New Stage - Go To Main Page

מרטין כץ סמית'
/
סיפור מספר 1

אחרי הצהריים, אחרי שהייתי אצלו, נו כולם מכירים אותו - הוא
הבחור של השכונה, הכי גברי ומגניב שיש. כשיצאתי מהבית שלו
לכיוון תחנת האוטובוס, הצתתי סיגריה, סיגריה טובה, סיגריה שאתה
אשכרה נהנה לעשן ולא סתם זבל מזויף מהשוק. בדרך עברו כמה חתולי
זבל כאלה שתמיד מסתובבים שם וגם הכלב הזה שכל היום הולך בחוסר
מעש, קדימה ואחורה כאילו שהוא בפטרול של הצבא, כאילו ששלחו
אותו לשמור על הרחוב מפני סכנה ממשית.
כשעברתי אותם פגשתי אותה! זה היה דבר יוצא דופן, פשוט לא שגרתי
לראות אותה. תהיתי לעצמי, כמה זמן לא ראיתי אותה? שלוש שנים?
ארבע שנים? משהו כזה. פתאום היא הופיעה מולי אחרי כל כך הרבה
זמן, כאילו שעבר דור שלם או אולי אפילו עידן. היא הייתה כל כך
יפה, בדיוק כמו פעם, לא סתם יפה אלא קרובה לשלמות, אבל לא
מושלמת. (תמיד אמרו לנו בבית הספר שאף אחד לא מושלם ואפילו לא
אלוהים, למרות שהזקן הזה ברא אותנו גם הוא עושה טעויות). אני
חושב שכשראיתי אותה הלב שלי פעם כמו רכבת אבל לא סתם רכבת אלא
מהרכבות היפניות האלו שממש טסות על המסילה. העיניים היפות שלה
הסתכלו עלי, כאילו קראו לי או שתהו איפה הייתי כל השנים האלו.

היה אפשר לחשוב מהמבט הזה שהייתי פצוע מלחמה שחזר אחרי שבי
ממושך, כמו שבמלחמת העולם השנייה המון חיילים אמריקאים נשבו
בשבי של הנאצים וחזרו לארצות הברית רק אחרי המלחמה. אם לא
העיניים שלה שכל כך משכו אותי אז השיער שלה שהיה מדהים ביופיו,
גלי וסקסי בצבע שדומה לקפה אינסטנט משובח, צבע גולדן בראון אבל
יותר מיוחד מזה.
אבל מה שמשך אותי בכלל היה הגוף שלה שנהיה יפה יותר מהפעם
האחרונה שראיתי אותה, אמנם זה היה מזמן אבל אז לא פגשתי אותה
פעם אחת אלא זמן ממושך, כל יום בבית הספר. כל פעם שראיתי אותה
נפעמתי מחדש כאילו שהיא הייתה תמונה של פיקאסו או דאלי.
רציתי להגיד לה שלום אבל לא יכולתי, אז סתם התיישבתי לידה
בתחנה, מעשן את השכטה האחרונה של הסיגריה. פתאום אני שומע אותה
אומרת לי "היי, אתה מוכר לי". שמחתי כמו ילד קטן שראה סוכרייה
בפעם הראשונה בחיים שלו. אמרתי לה שלמדנו יחד בחטיבה ובתיכון,
היא חייכה, ולא סתם חיוך אלא חיוך מושלם, חיוך שרואים רק
בסרטים. הייתי גם מופתע מהעובדה שהיא זכרה אותי, לא האמנתי.
אמנם למדנו תקופה כלשהי ביחד אבל לא ממש דיברנו וגם בקושי שלום
אמרנו אחד לשני, לא בגלל סיבה מיוחדת אלא סתם כי לא תמיד יצא
וגם כי פחדתי.
תמיד אמרתי לעצמי "יאללה, לך על זה" כי רציתי אותה, תמיד ובכל
יום שראיתי אותה רציתי אותה יותר אבל הרגשתי שהיא הייתה קדושה
מידי כמו המונה ליזה - מאחורי ויטרינה מזכוכית משוריינת שאפשר
רק לראות אבל לא להתקרב או לגעת חלילה. התחלנו קצת לדבר, לברר
קצת פרטים אחד על השני, מה קורה בצבא ובחיים הפרטיים. היא
סיפרה לי שהיא מכי"ת ומסתבר שגם לא רחוק בכלל מהבסיס שאני משרת
בו, שמחתי כל כך שככה אולי תהיה לי הזדמנות לפגוש אותה מתישהו.
אחרי השיחה הקצרה שררה שתיקה, דממת אלחוט מעצבנת מאוד.
היא הוציאה סיגריה, אבל לא סתם סיגריה, אלא "נובלס". הסיגריה
שתמיד היינו צוחקים אליה, שמי שיגיע לכתר שבסוף הוא באמת מלך.
אני, סתם ישבתי בתחנה בציפייה לאוטובוס ואז אמרתי לעצמי, "נו,
אתה משרת בבסיס לידה ואתה לא סתם חייל אלא חייל בקורס טייס
שעבר את הגיבוש ואת כל שאר השלבים". נשאר לי "רק" הקורס עצמו
אבל הייתי חייל מצטיין והייתי בטוח שאני אעבור אותו. חשבתי
שהסטיגמה הזאת על הקרביים וטייסים בפרט שהם הכי שווים, חכמים
והכי הכי ואולי זה יעבוד עליה במקרה שלי וחוץ מזה מה יש לי כבר
להפסיד?
תפסתי ביצים והצעתי לה לצאת איתי לפגישה אבל אז היא הנחיתה עלי
את המשפט שהרס אותי - " יש לי חבר כבר שלוש שנים, משרת בקריה".
אוףףף, רציתי לתקוע לעצמי כדור בראש. יש לה חבר ועוד ג'ובניק!
איפה ההגינות שבעולם?! איפה?!
אני חייל קרבי בקורס טייס, הכי מובחר בצה"ל והיא יוצאת עם סתם
ג'ובניק! חייכתי אליה אבל הרגשתי מושפל בצורה מחרידה.
למזלי האוטובוס שהייתי צריך בדיוק הגיע, קמתי ואמרתי לה שאני
צריך ללכת. היא אמרה לי "אפשר את הפלאפון שלך, כדי שנשאר
ידידים לפחות?" אני כל כך שונא שבנות אומרות את זה. מה זאת
אומרת היא רוצה שנשאר ידידים? מה נעשה? נשחק במשחקים ונקיים
שיחות נפש ושיחות פוליטיות? זה הזכיר לי את הסרט "כשהארי פגש
את סאלי" שבה הארי אומר לסאלי שאין ידידות בין גבר לאישה
שמתחילה ככה סתם, שתמיד יש מניע מיני אצל אחד מהאנשים או אצל
שניהם.
אני לא זוכר בדיוק מה אמרתי לה אבל זרקתי משפט כלשהו כדי לא
לתת לה. אני לא רוצה להיות ידיד שלה - להיות איתה כזוג או
בלעדיה. עליתי על האוטובוס ולא הייתי בכלל מרוכז בגללה ועד
ששמעתי את הנהג הוא כבר צעק לי "חייל, יש לך חוגר?".  "כן,
סליחה", הצגתי לו את הפנקס וחיפשתי מקום באוטובוס לשבת שהיה
מלא עד אפס מקום.
השעה הייתה חמש בערב, השמש החלה לשקוע ובדיוק התחילה מהדורת
החדשות ברדיו ואז דיווחו על פיגוע המוני ולאחר מכן שמו רק שירי
דיכאון, שירים מעצבנים שלמדתי לשנוא ובכלל לא התאימו לי לאותו
הרגע, אבל מה לעשות, זאת הנורמה אצלנו, הנורמה במדינה הדפוקה
שלנו, לשים ברדיו שירי אבל כמעט כל יום.
נו מילא, גם ככה יש לי אזרחות אירופאית ואחרי הצבא אני מתכנן
לעבור לגור בשוויץ על אחד מההרים באלפים שנמצאים בקיבינימט,
רחוק מכולם ושם אני אגדל לעצמי כמה פרות וכבשים חמודות ושעירות
ואם ירצה השם גם יהיה לי כרם ענבים ואז אני אעבוד כמו חמור
ואצא לפנסיה בגיל צעיר יחסית ואקום כל יום מאוחר, אשתה כוס יין
אדום טוב או כוסית בורבון משובח ואולי גם מגולגלת אחת, טובה
לנפש ולמצב הרוח. אבל כל זה, תוכנית בתיאוריה בלבד.
קודם כל אני צריך לסיים צבא, לעבוד ולהרוויח קצת, קצת הרבה,
ורק אז אני אוכל לנסוע. בינתיים אני נוסע באוטובוס לכיוון תל
אביב, לבקר כמה חברים.
נרדמתי קצת כי גם היו פקקים אבל פתאום התעוררתי וראיתי
שהאוטובוס עצר עצירה ארוכה.
הנהג העלה כמות גדולה של נוסעים, ביניהם היו גם הרבה דוסים,
כאלה שממש נראו כמו פינגווינים חמודים כאלה כמו שיש
באנטרקטיקה. פתאום ראיתי דוס אחד שהיה מיוזע, כמו חזיר או כמו
רץ מרתון. היה לו תיק גדול במיוחד, תיק קיטבג אבל בינינו - הם
לא ממש עושים צבא החבר'ה האלה, רק יושבים בישיבות שלהם ובחדרי
לימוד, כופים עלי את הדת שלהם, לומדים תורה כל היום ומקבלים
כסף מהמדינה, מדינה שסבא שלי וגם אבא שלי בנו במו ידיהם.
תהיתי, איפה הצדק המזוין במדינה הזאת? כנראה שהוא נעלם עם
האנשים שבנו אותו, מתישהו לפני כמעט 60 שנה.
בקיצור, הדוס הזה נראה לי חשוד מידי, הסתכלתי על שאר הנוסעים
והם נראו אדישים למדי, אפאטיות כזאת שהפכה לאורח חיים. חשבתי
לרדת בתחנה הבאה אבל מה יקרה אם הוא סתם נראה חשוד ואז אני
אעשה מעצמי בדיחה. רציתי ללכת לנהג ולהודיע לו,  אבל לא הספקתי
להגיד אפילו ג'ק רובינסון ומאז כל מה שאני זוכר זה שהרבה אנשים
התאספו סביבי ומלמלו כל מיני דברים אבל לא הבנתי כלום חוץ מפעם
אחת שמישהו בחלוק לבן הגיע ודווקא אז הצלחתי לשמוע מה שהוא
אמר.
הוא אמר לכל האנשים שהיו בחדר שאני לא אצא מזה ובשארית חיי אני
אחיה במיטה הזאת בבית חולים ואקבל את האוכל שלי ישירות לווריד.
רציתי להגיד לכולם שזה לא נכון, אני בסדר אבל לא יכולתי
להוציא מילה, כולם חשבו שאני סתם צמח מסכן ומעופש עם תחבושות
ודם.
אחרי שכולם הלכו נשארה בחדר רק האחות שאותה אני זוכר טוב, היא
באה בחצאית מיני וביריות שחורות מתחרה, היא נראתה כמו שחקנית
של סרט כחול. מוזר שככה היא באה לעבודה אבל זה ממש לא הפריע
לי. אבל אז בא החלק הפחות נעים - החיבור לצינור האוכל. הרגשתי
מושפל שבכדי לאכול אני צריך עזרה ממישהו ועוד לאכול ככה? אני
כבר התרגלתי לאכול אוכל מוצק עם טעם וניחוח ופתאום אני מואכל
דרך צינורית שבסך הכול מטפלת בתחושת השובע שלי ולא יותר מזה.
זמן מה אחר כך, לא יודע כמה זמן זה היה, אולי יום, אולי חודש,
אולי שנה, הגיעו שוב אנשים לחדר שלי אבל אז זיהיתי אותם אבל
עדיין לא יכולתי להוציא מילה מהפה.
כל המשפחה שלי הייתה שם: אימא, אבא, אחותי, שני האחים שלי ושאר
הדודים ודודות. היו שם עוד שני אנשים שלא הכרתי אחד לבוש שחור
שהיה נראה כמו רב והשני לבוש בחלוק לבן שכנראה היה הרופא הראשי
של בית החולים. הרגשתי מיוחד שהביאו לי רופא ראשי, רב מכובד
וכמובן כל המשפחה, חשבתי שאולי זה היה היום הולדת שלי או משהו
כזה וכולם באו לחגוג לי אותו. מסתבר שזה לא היה כמו שתכננתי כי
פתאום הרופא התחיל להגיד לכולם שאני בטוח לא אצא מזה וחבל שאני
אסבול ואשאר צמח כל החיים שלי ועל מנת לגאול אותי מייסורי כדאי
לנתק אותי מכל המכונות. מה, הוא אידיוט הדוקטור הזה? מה נראה
לי שאני? גוש חרא? אני חי, אמנם אני לא מתפקד כמו קודם אבל אני
עדיין חי. אני עדיין חרמן, חושב, אוהב. הכל היה נחמד עד שהגעתי
למקום המסריח הזה ובן זונה אחד מחליט מה יעשו בי כאילו אני
צעצוע או משהו, מתי שמשעמם ממנו או שהוא מתקלקל אז זורקים
אותי. מה שהכי הרגיז אותי זה שכל המשפחה שלי So called הסכימו,
כולם הסכימו פה אחד, הזונות האלה! הם החליטו שאין בי יותר צורך
ואין סיבה לחיים שלי, כאילו שאני כבר מת ואין לי תקוות, מחשבות
וכל הדברים שיש לבן אדם אמיתי. אז זהו אני חי, אני לא צמח! אני
גם לא סתם אחד שהם שומעים עליו בטלוויזיה, אני הבן שלהם, האח,
קרוב שלהם לעזאזל!
הרב אמר כמה מילים ומכונת ההנשמה החלה לצפצף בעוצמה. התחלתי
להרגיש מחנק שהיה משום מה נעים תחושה שכל החיים שלי עוברים
מולי אבל מגיע באיזי, בסבבה. כאילו שאני נמצא בסרט או בהזיה.
מהרגע הזה אני לא זוכר כלום עד לקטע שבו הופיעו מולי שדות
ירוקים, ענקיים ומדהימים ביופיים, וגם מרחוק ראיתי שם שני
אנשים ליד השדות. שהתקרבתי ראיתי שאחד מהם היה זקן כזה, הוא
הלך עם המקל בסטייל, ניחשתי שהגיע זמני לעבור אצל אלוהה,
הבחורצ'יק הגדול מכולם.  התפלאתי שראיתי אותו, חשבתי שהוא יהיה
דבר מיוחד, אולי אדם זקן עם זקן לבן וארוך וגלימה לבנה או
שאולי רוח חסרת תווי פנים וגוף ולא סתם זקן שנראה כמו אחד
מהפנסיונרים האלה שמגיעים לקופת חולים. מה זה?! הוא אחראי לכל
החרא שיש בעולם שלנו?
הסתובבתי אחורה וראיתי כמה חדשים, אחד עם שפם קטן ושיער שחור,
נמוך קומה, ועוד קבוצות של  אנשים עם סימני זיהוי בצבעים שונים
כאילו שחילקו אותם לקבוצות, מה שמוזר שהאיש עם השפם היה ממש
מיודד איתם אבל זה היה נראה כאילו לא הייתה לו ברירה. שהסתכלתי
בחזרה לכיוון של אלוהים ראיתי את האדם השני שראיתי בהתחלה,
כשהתקרבתי אליו הוא נראה לי מוכר.
ראיתי מקרוב שזה לא גבר כי היו לה שדיים חטובים ושיער גלי ויפה
ופשוט גוף נשי רך ומדהים ביופיו עם רגליים ארוכות, עיניים
בוהקות ומרתקות, עיניים שאפשר להסתכל אליהן זמן ממושך ולא
לקלוט אותן.
תהיתי לעצמי, מי זאת הכוסית הזאת?



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 30/9/03 10:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מרטין כץ סמית'

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה