[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ענבל אשוח
/
מונולוג מהווגינה שלי

תודה לסער ורדי  http://stage.co.il/Authors/14182
וליאיר בשעות הערב בלבד  http://stage.co.il/Authors/18382
שסיפקו לי את הרעיון והיוו עבורי השראה
וכמובן לווגינה הפטפטנית שלי, שבלעדיה לא הייתי מגיעה עד
הלום...




אוף!!! חם לי ואני ממש מזיעה. אני מרגישה פשוט חנוקה בתוך כל
הבגדים הצמודים האלו, אפילו התחתונים ממש נדבקים אליי...
איזה דיכאון, אני כבר חודשיים וחצי מובטלת, יושבת לי כאן סתם
בחוסר מעש. חוץ מלפלוט קצת דם פעם בחודש ועוד כמה נוזלים - אני
פשוט לא עושה כלום. משעמם לי...
רגע, מה קורה פה? הרגליים לוקחות אותי לחדר כלשהו. המכנסיים
נופלים מטה וגם התחתונים. או... אוויר. איזו הקלה! מה עכשיו?
הו, מים זורמים! יוהו!
כן, איזה כיף, מים קרירים ונעימים מרטיבים אותי בזרזיפים ולאחר
מכן בחוזקה, חודרים אליי בזרם עז שכמעט מטיס אותי לאזור חיוג
אחר...
האצבעות מפנקות אותי בשפשוף עם סבון נוזלי ריחני שמותיר עליי
קצף עשיר, מנקות אותי היטב- גם בחוץ וגם בפנים... איזו הרגשה
נעימה. אממ...
הופ! אני יוצאת. המגבת מנגבת את טיפות המים שמטפטפות ממני
כבמערת נטיפים, סופגת, מתחככת, מייבשת.
ממ... עכשיו תור התחתונים. מעניין לאיפה היא הולכת? או-הא...
אני לובשת את החוטיני השחור עם רקמת השושנים, זה שאני אוהבת.
הוא כל כך נוח ואוורירי. מסתיר אותי, אבל רואים אותי דרך הבד
השקוף שלו...
רגע, החוט נתקע בי והנה הוא משתחרר... מעניין איזה מכנסיים היא
תלבש, אולי ככה אני אדע לאן אנחנו יוצאות. אממ... היא לובשת את
הג'ינס ההדוק. בעעעעע... הדוק מאוד! עד כדי כך הדוק, שאני
מרגישה את התפר העבה נתקע בי, וגם מתחכך בי כהוגן בהליכה.
גררר...

אמממ... אני לא רואה כלום. היא בטח מתיפייפת ומתאפרת. לפי
תנועות הרגליים, היא נכנסת למכונית. מעניין מי לידה? נו, כמה
זמן הנסיעה?! או, סוף סוף יושבים במיטה. נו, מה אתם רואים
עכשיו טלביזיה?! איזה עצבים. נו, כמה זמן אפשר לדבר? ברור מה
שניכם רוצים! אני רוצה קצת אקשן. אני חושבת שכבר עברה שעה, אתם
לא חושבים שזה מספיק!?

אממ... אני מרגישה את הצמרמורת של נשיקה רטובה בפה. הנה
הצמרמורת בצוואר שנשלחת אליי ואלו הצמרמורות של ליקוק עדין...
ועכשיו זה בגב... בירך... בשדיים... או! בפטמה! ברר...
העניינים מתחממים.
הנה היא נשכבת ואני נמצאת למעלה. אני מקווה שעוד מעט אוכל
לראות מה קורה, ולא רק להרגיש. הופ, המכנסיים מוסרים ממני.
בקושי. ידיים, לא שלה, מרפרפות עליי בביישנות. שוב הצמרמורת
המוכרת. נו, תיגעו בי! למה אתן מחכות?!
אה, הן הקשיבו לי. כנראה שהמסרים ששלחתי הגיעו ליעדם.
הצמרמורות בגוף שלה נשלחות אליי מכל הכיוונים, פקודות- פקודות
זורמות אליי דרך העצבים. אני מרגישה את הדם זורם מטה, מגיע
אליי, מנפח אותי...
אווו... גם התחתונים יורדים. הנה הלשון מלקקת בחיבור ביני לבין
הרגל. זה נחמד, אבל אולי תגיעי כבר לעיקר!? פתאום אני מרגישה
אותו נע לאחור ופנים ענקיות בעלות זיפים ניצבים מולי.
אימא'לה!!!
אממ... הוא דווקא חמוד, אבל אולי זה נדמה לי בגלל החושך...
האצבע מלטפת לי את הדגדגן התפוח והאדום ואז פתאום נתחבת לתוכי.
אווו... זה נעים. הוא מכניס ומוציא אותה והשפשוף הנעים מתחיל
לאט לאט להיטמע בתוכי. אני שוב מזיעה. הפעם מזיעה סוג שונה של
זיעה. אני מתמלאת בלחלוחית המוכרת שמתגברת עוד ועוד. האצבע
יוצאת החוצה ונכנסת לשפתיים שלו. הוא עוצם עיניים. טעים לך?
ברור, זה יצא ממני...
האצבע שוב נכנסת ויוצאת, נכנסת ויוצאת. האצבעות נשלפות
ומעבירות את הרטיבות לדגדגן ומשפשפות. אני מתכווצת מעט ומרגישה
איך אני מתעוררת לחיים. כמה זמן לא הרגשתי זאת!

הפעם האחרונה היתה לפני חודש בערך, היא קנתה דבר שכינתה אותו:
"רוקט פוקט".
אני זוכרת איך באותו יום היא שמה מוזיקה שקטה ורומנטית,
התפשטה, עיממה את האור והתחילה לחשוב על דברים, שרק המחשבה
עליהם גרמה לי להירטב כמו הכינרת שעולה כעת על גדותיה...
היא החלה לשפשף אותי ופתאום היא הדליקה משהו שרעד לה באצבעות
ועשה מן זמזומים מוזרים כאלו. שמעתי אותה אומרת לחברה שלה
שה"רוקט פוקט", כמה שהוא קטן- ככה הוא גדול. ובאמת, הוא מאוד
קטן, בניגוד לדברים האימתניים שהיא ראתה בחנות סקס- הוא בגודל
שפתון בלבד.
אני לא יודעת מה זה שפתון. אולי מהמילה שפתיים? זה די הגיוני,
השפתיים שלי בהחלט רעדו...
הרעידות המדהימות שבאו אליי אחר כך, הותירו אותי ללא מילים,
ממש גמורה.

כעת, השפתיים שלו (הדבר האמיתי תמיד עדיף מבחינתי), מרעידות על
החלקות החדשה של פס הביקיני. כשאני חושבת על אתמול, כשהיא
הפשיטה אותי ואז באכזריות מרחה פס שעווה חם עד כדי שריפה על
העור העדין שלי ובסביבתי ואז מרטה את השערות באכזריות עם
השעווה, אני מתחלחלת וחוטפת רעידות לא נעימות. בררר... איזה
כאבים!
אם היה לי פה ולשון ולא רק שפתיים וענבל, הייתי צורחת עד שהיא
הייתה מפסיקה ומכסה את האוזניים...

בכלל, אני לא מבינה למה היא מתעללת בי בצורה כזאת, כשאני כל כך
טובה אליה? אני מתכוונת שלפעמים אני מדברת עם הווגינות של
החברות שלה (כן, בהתחלה זה קשה,אבל עם הזמן הווגינות משוחחות
אחת עם השניה) והן מספרות לי שלפעמים, וזה לא בגלל שהן רעות או
כפויות טובה, הן עושות צרות. למשל כשהן פולטות את המחזור, הן
מתכווצות וגורמות לכאבים, גורמות להורמונים להשתולל, לחולשה
ולכל מיני דחפים מוזרים...
ואילו אני, מתוקה שכמותי, מעולם לא גרמתי לצרות, בעצם חוץ
מהפעם הראשונה.
טוב, כולם יודעים שהפעמים הראשונות הן הכי קשות...

אני זוכרת את הפעם הראשונה שהפרשתי דם. זה יצא לי בכתם קטן של
כמה טיפות. בהתחלה נבהלתי נורא ושלחתי את החיידקים שלי
לבדוק-אולי קרה לי משהו רע?
לאחר מכן, מר אדון מוח הנחמד, הרגיע אותי. הוא אמר שמעכשיו זה
יקרה כל חודש, לתקופה קצרה של שלושה-ארבעה ימים. שקרן!!!  
הפעם הראשונה ארכה עשרה ימים כואבים ולא נוחים. הרגשתי כאילו
אני חולה. לא, גוססת...
כל הזמן היא הצמידה לי מין תחבושת לפנים והרגשתי ממש מסכנה,
כאילו יש לי מין מחלה קשה. היא אפילו  לקחה כדורים כדי להרגיע
אותי!!!
בטח, לה קל. ראיתי איך היא מרגישה כשיורד לה קצת דם מהיד או
מהרגל. איזו פאניקה! אבל כשאני מדממת בצורה מטורפת, זה בסדר.
בסופו של דבר, נאלצתי להשלים עם זה.
למזלי הרב, גיליתי שתי עובדות חשובות: אחת, זה לא כאב לי יותר
ולא גרמתי לשום בעיות ואי נוחות (בעיקר אחרי שהיא התבגרה
והתחילה לדחוף לי גליל כותנה דחוס) והשניה, שזה לא יימשך לנצח,
אלא רק לעוד ארבעים שנה.
אוי, אלוהים...

אני נזכרת שיום אחד, כשעוד הייתי צעירה, נשכבתי על המיטה
והווגינה של אימא שלה שכבה לצדי ושתינו התחלנו לדבר. אמרתי לה
שנמאס לי מהווסת הזאת ומההורמונים האלה. זה מעצבן להיות ווגינה
של אישה צעירה עם כל הצרכים והדחפים שלה והיא אמרה לי שזה לא
עובר, אלא רק מתרסן עם הזמן וחוצמזה, עדיף לפלוט מחזור, מאשר
להיות בהריון.
"מה זה היריון?", שאלתי בתמימות.
"זה כשמשהו גדול יחדור לתוכך ויפלוט פנימה מן זרם רירי שכזה.
בפנים יש זרעונים קטנים והם יפרו את הביצית שיוצאת אלייך כל
חודש. או-אז הם יתחברו ויתחלקו שוב ושוב עד שיצמח בתוכך גוש
תאים שייהפך עם הזמן ליצור קטן ומעצבן שבסופו של דבר גודל
להיות כמו הבעלים העוד יותר מעצבנים שלך..."
"ואיך הוא יוצא?"
"אויש, את ממש לא רוצה לדעת...", היא אמרה ונאנחה, "מה לעשות
שלא הכל טוב בחיים?!"
"ומה כן טוב?", שאלתי.
"סקס", היא ענתה, "וגם זה לא תמיד. זה רק אם את רטובה ורק אם
את רוצה ובייחוד אם הוא לא ממהר...".
צחקתי. כמה שהייתי ווגינה תמימה וזכה!  

פתאום אני גם נזכרת (אני מתחילה להרגיש זקנה עם כל הנוסטלגיות
האלו...) בפעם הראשונה השנייה המשמעותית שלי. כשלא יצאו ממני
דברים, אלא נכנסו.
הייתי כוס(ית) תמימה ובתולית. שמעתי כל מיני סיפורים ואגדות
מהווגינות של החברות שלה ואפילו מווגינות מהרחוב (אני עדיין לא
בעלת מספיק ניסיון כדי לשוחח גם עם הווגינות בטלביזיה) על כמה
שזה כיף או על כמה שזה כואב ואפילו שניהם ביחד. שמעתי גם
סיפורי זוועה שנשמעו לי כמו אגדות אורבניות.
אני זוכרת שלא הייתי כל כך רטובה ופתאום אחרי שנכנסה לתוכי
אצבע ושתיים לא מוכרות, נכנסה אליי פתאום מן מפלצת אימתנית
וגדולה שהתחככה בי. התכווצתי ולא נתתי ליצור הסורר להיכנס
לתוכי. מה הוא חושב לעצמו, החצוף? מי מכיר אותו בכלל!?
נכנס לתוכי בלי לשאול, בלי לדפוק בדלת? חתיכת יצור פולשני.
התכווצתי וזה הכאיב לי, אבל זה עשה את שלו והוא יצא.
חיחיחיחי...
אני יודעת שהיא לא הייתה כל כך מרוצה, שלא לדבר עליו, אבל
אחר כך, היא רק הודתה לי.
לאחר זמן, כשהייתי יותר מוכנה ובשלה, אותו אחד שוב רצה להיכנס.
הפעם, המים שפעו בי והוא נכנס בקלילות. זה היה כל כך מוזר...
עם הזמן, למדתי ליהנות מהחיכוך ומהביחד, אבל אני הכי נהנית
כשנוגעים לי בדגדגן ומשפשפים אותו ומוצצים אותו ו... אויש, עוד
כיווץ!

בכל אופן, הנה אני נתקפת בזיכרונות ותוך כדי מרגישה שוב את
האורח המוכר (המשנה מפעם לפעם בפרט קל זה או אחר) משתפשף בי
ומבקש אישור.
הרגליים  נפשקת ואוויר קר חודר לתוכי ואז הופ! הוא מחליק
פנימה! או... אווו... אווווווווו....
היי! לאן אתה בורח? חזור! יופי, פין טוב!
בהתחלה לא הבנתי למה הם נכנסים ויוצאים. למה הוא יוצא אם כל כך
טוב לו איתי? ולא הבנתי מה זה משנה אם נכנס לתוכי פין אחד או
שלושה או ארבעים כל החיים. בשבילי זה אותו הדבר. ההפך- כמה
שיותר- יותר טוב...
בכלל, אני חושבת שהיא עושה את החיים יותר מסובכים. היא
וההורמונים והמוח והלב שלה. במקום שהיא תיתן לי לעשות את
העבודה כמו שצריך, היא רק מקשה עליי עם כל השטויות שלה.
היה יותר טוב אם היו קיימים בעולם רק פותים ופינים והיינו
מתחברים כל היום ועושים שמח ומגשימים את מטרתנו בחיים- שזה
ליהנות ולהביא עוד פינים ופותים לעולם...
מה רע? הייתי משתזפת בים בלי תחתון מעצבן, מתאווררת, משחקת. לא
הייתי מקצצת לי את התלתלים, לא מורידה שיער בשעווה או סכין, לא
הייתי מתלבטת שנה אם להכניס אותו או אותו או אותו אליי
ומתי...

"אז, מה קורה איתך?", אני מנסה לשוחח עם האורח.
"אחלה, מה איתך?", הוא שואל ונכנס עד הסוף.
"אמממ... מאגניב. אתה דווקא די טוב, אתה יודע?"
"האמת שפשוט מתחיל לשרוף וללחוץ לי. כבר הרבה זמן לא נכנסתי
לתוך מישהי, בייחוד לא רכה ונעימה כמוך..."
"די! תמשיך...".
הוא צוחק ובורח. "מה איתך?! תחזור שוב!", אני צועקת, אבל הוא
נשלף לגמרי.
מה נסגר איתו?! הוא יצא וכבר עברו כמה דקות.
פתאום אני מתהפכת ומרגישה את הסדין מתחכך בי. אני לא מאמינה,
שוב הוא רוצה את הרקטום על פניי?!
איזו חוצפה! מה יש לו שאין לי?! גם ככה הוא העדיף מקודם את
גברת שפתיים מוצצות ואת הפה הגדול. למה?! גם לי יש פה גדול וגם
שלי מתרחב ואני אפילו יכולה להכניס אותו עד הסוף, בניגוד לפה.
אני אפילו בולעת ולא נגעלת מזה (כלומר אם היא מרשה)!!!
אך לא, הוא מתחכך בי ופתאום נכנס.
"היי... חזרת! ברוך הבא!", אני אומרת בחמימות.
"מה?! אני לא שומע!", הוא צועק, "הגומי מפריע לי..."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הכבד שלי הוא
דווקא קל


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/9/03 23:55
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ענבל אשוח

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה