אני יושבת עכשיו על ספסל תל אביבי, מחכה בשממה.
השעה היא שעת בוקר מוקדמת, אך נראה שהעיר כבר מזמן התעוררה.
עשרות אנשים כבר עושים את דרכם למקום מסוים,  נחושים בדעתם
למהר,
ואני שואלת למה.
האם המקום הזה מציע להם משהו אחר?

השמש כבר זורחת ממזמן, התחילה את הזרמת החום והרגש אל עולם
האדם.

דלתות נטרקות, צוהרים נפתחים, הנה עוד יום מתחיל.
פניות ימינה והרבה עיקופים, צופרים מצפצפים.
אני עכשיו באמצע העולם.
מסתכלת לכל כיוון ורואה שהכל מפוחם מאבק,
מעין יושן שמכל רחוב וסימטה פה מגיע,
מנסה להצביע על ההבדל הדק.

זה עצוב כשנשחקים, שכבר לא מרגישים,
זה חבל שאחרי תענוגות חומריות ועסקים נסחפים,
זו המציאות המתוארת דרך עיניי,
זה מה שאני רואה,
יושבת על ספסל תל אביבי, מקווה שלמרות הכל אולי אני עדיין קצת
תמימה.