בסופר המשתמש בשם העט אלעזר (את שמו האמיתי, אם היה כזה, לא
גיליתי) נתקלתי במקרה בחנות ספרים משומשים בקינג ג'ורג', לאחר
שמכר סיפר לי שניתן למצוא שם את יישויות דמיוניות לבורחס.
המוכר כיוון אותי אל ארגז מלא ספרים ישנים אשר ישב בפינה, שם
מצאתי את אלעזר הראשון שלי (בורחס לעומת זאת לא מצאתי). לא
זיהיתי את כותרתו - "סיפורים שבגו".מעלעול קצר בספר ראיתי שחוץ
משתי מסות הוא מורכב בעיקר מסיפורים קצרים.זמן רב שכב הספר
בביתי בלי שנגעתי בו, קבור בערימה של עשרות ספרים שעתיד הייתי
לזנוח ולא לקרוא לעולם. באותה עת הייתי עסוק בנסיון לתרגם את
"העולם כרצון ודימוי", יצירה קשה ביותר בעלת רבדים אינסופיים.
קטע מסויים ביצירה, איני זוכר איזה בדיוק, שלח אותי לחפש בברית
החדשה תרגום לעברית. פתחתי ביוחנן יא' וקראתי את הקטע על
תחייתו של אלעזר. השם הזכיר לי את הספר שקניתי אז והזנחתיו.
חפרתי בין ספרי, מצאתי את הספר והתחלתי לעיין בו. אהבתי מה
שקראתי, אולי מפני שהזכיר לי מעט את גוגול ועל-ידי כך את תקופת
נעורי. אך סיפור אחד היה יוצא דופן, גם בסגנונו וגם בתוכנו. שם
הסיפור היה "משחק האספקלריות" ועיקרו הוא זה:

אדם מתעורר בבוקר ומגלה שאיבד את זכרונו. לאחר חיפוש קל בחדרו
אחר חפצים אשר ישיבו את זכרונו האבוד, הוא מוצא רמזים לכך שהיה
סופר. לאחר התלבטות מסויימת בדרך המוצלחת ביותר להשיב לו את
זכרונו, הוא מחליט לנסות לכתוב סיפור ואולי על-ידי כך להשיב את
העבר. תוך זמן קצר סיפורו מתפרש על גבי יותר ממאה עמודים, אך
גיבור ראשי עדיין חסר לו. לאחר שקיעה בחלום מלא הזיות הוא
מתעורר ומגלה דמות יושבת על אדן החלון אשר נמצא מעל מכונת
הכתיבה. האדם מבין מיד שזהו הגיבור אותו חיפש ומתחיל לשאול
אותו שאלות על-מנת להתקדם בסיפור. מסתבר שהגיבור הוא רועה צאן
אשר נוהג להעביר את זמנו על-ידי סיפור מעשיות לכבשיו. הכותב
ממשיך בסיפורו בהדרכת רועה הצאן היושב על אדן חלונו. לפתע אחד
מסיפוריו של רועה הצאן נראים לו מוכרים. הוא מבין את החלום
שהיה לו לפני הופעת הרועה. הכותב מבין שהוא סיפור של רועה הצאן
כמו שההיפך הוא נכון. שניהם יוצרים אחד את השני לנצח (אלעזר
מדמה זאת לידיים המציירות אחת את השנייה של אשר) הוא יודע
שבקרוב תגיע הנקודה בה רועה הצאן יספר על איבוד זכרונו של
הכותב והמקרה יחזור על עצמו עד אינסוף (כפי שוודאי קרה בעבר עד
אינסוף). את הלילה האחרון לפני החזרה הכותב מעביר בבדידות
ומתייסר מידיעת מקומו ביקום, כרוח רפאים בין האדם. בסוף מועלית
המסקנה שהאדם יצר את אלוהים מן הבדידות. הכותב נרדם ומתעורר
חסר זיכרון שוב.

סיפור זה נגע לליבי כל-כך עד שהחלטתי לגלות כמה שאפשר על אותו
אלעזר. לא מצאתי כלום בספריי עליו. כשלבסוף הצלחתי להביא את
עצמי לשאול את מכרי עליו (מה שהיה קשה נוכח הרמה האינטימיות
שחשתי כלפי אלעזר) הוא סיפר לי שיש לו את אותו ספר, אך בהוצאה
שנייה (שלי היתה הראשונה) ושמעולם לא טרח לעיין בו מפאת חוסר
זמן. לא יכולתי להמתין מרוב התרגשות והשאלתי את הספר באותו
היום. כל הסיפורים והמסות היו זהים לאלו אשר בהוצאה הראשונה,
חוץ מאותו סיפור - "משחק האספקלריות". בגרסה זו, אלעזר עצמו
משתתף בסוף הסיפור (בהשפעת דון קיחוטה? אולי) והוא זה שמגיע
לאותן מסקנות מיוסרות מבדידות.

בארבע שנים האחרונות סיפור זה נעשה למרכז חיי. התפטרתי ממשרתי
בעיתון והקדשתי את חיי למציאת מידע נוסף על סופר זה. עברתי בין
כפר לכפר, נכנסתי לתוך כל חנות ספרים אשר יכולתי למצוא. בדרך
איבדתי את חבריי וזה כבר ששנה וחצי איני ישן שינה עמוקה. אך
קורבנות אלה מחווירים לעומת תגליותי הנפלאות. והרי הן: פעם
אחת, לפני כשנתיים, חשבתי שמצאתי משהו, לאחר שסוחר בעיר
אחת(מפוקפק? מי אני שיאמר) פיתה אותי לסמטה בטענה שיש לו כתבים
של אלעזר, אך לאכזבתי היה זה בכלל ספר שירים שלא הכרתי אשר בין
דפיו היו קרטונים טבולים בחומר מעורר הזיות כלשהו. סירבתי, אך
הוא לא הסכים לשמוע והמשיך לדחוף לי את הקרטונים ליד. כאשר
הסתובבתי ללכת הרגשתי כאב חד מפלח את גבי ואז זרימה דקה של
נוזל חם. בעוד שהתמוטטתי אל הרצפה ראיתי את צלליתו הדועכת של
הסוחר בורח מהסמטה, ואז אפילה. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי
בשלולית של דם קרוש אשר התערבב עם מי המדמנה שבסמטה, לא ידעתי
אם היה זה הסירחון העז העולה מהסמטה שהעיר אותי או שהיו אלה
החולדות שכירסמו בעורי. הוא לקח את כספי ונעליי. ארבעה ימים
שכבתי בסימטה נתון לחסדי הרחוב כשניזונתי רק מטיפות הגשם וזבל
אקראי שמצאתי לידי. ביום הרביעי החלטתי לנסות לקום. בכאבים
צלעתי החוצה מן הסמטה (את הצליעה הזו אני נושא איתי עד היום)
ויצאתי עטוף בזבל ומסריח כמת. צלעתי לבית תמחוי קרוב. כל אותו
זמן לא הפסקתי לחשוב על אלעזר שלי. כשסיפרתי עליו לאחד מחבריי
בבית התמחוי הוא סיפר לי שפעם היו בידיו יומנים שהוא כתב ושהוא
מכר אותם לאספן באיזור הצפון. איני מסוגל לתאר את שמחתי באותה
עת. גם איני מסוגל לזכור אותה. כשלבסוף מצאתי את אותו אספן (או
שמא הוא שמצא אותי?) הוא סיפר לי שלעולם לא הייתה הוצאה שלישית
של "סיפורים שבגו" אך גירסה שלישית ל"משחק" הייתה! היא נמצאת
ביומניו של אלעזר. מכיוון שלא היה לי כסף נאלתי לנקוט בשיטות
אחרות. מהלומה מהירה לעורפו כשהסתובב והכל הסתדר לטובה. ברחתי
קצת והתיישבתי לקרוא. לפי רישומיו ביומן אפשר להבחין בקלות
בתהליך של התדרדרות נפשית. אביא לפניכם קטע קצר מרשימותיו
המאוחרות:
"צדו השמאלי של העבר בהכרח יותר טוב מזה הימני. מזה שלא שמאלי.
אולי זה יקח ממני את הסבל. הסבל ממני. מזה הנקרא אני. לעיתים
איני מכירו. לעיתים. תמיד. תמיד להביט קדימה... תמיד להקשיב
קדימה... אולי לאחרים. מה? לאחרים? כן. תמיד לאחרים... אח,
עקצוץ קל. בהכרח לצדו השמאלי... יכולתי להיות?".
בסגנון זה נכתבה גם הגירסה השלישית לסיפור. דבר המקשה מאוד
לקרוא אותו, אך לא לי. לתדהמתי, בנוסף לדמויות הרגילות מן
הגרסה השנייה, נוספה דמותי שלי. הרהורים מסויימים עלו בי באותה
עת (אלו מופיעים בסיפור גם כן) שהאדם יצר לא רק את אלוהים אלא
גם את האדם עצמו מן הבדידות. אכן. האדם יצר את האדם מן
הבדידות. שמועות שהגיעו אליי (לא אזכור ממי) מידעות אותי
שקיימת גירסה רביעית לסיפור, בה אתה קיים. אך נדמה שדעתי
מתבלבלת עליי כמעה, לכן איני בטוח.
איני בטוח יותר בכלום... כיצד אי פעם יכולתי להיות?