יש שם קיר, לפניך, מסביבך. כך אני מדמיינת אותו. זה קיר שנועד
בשבילי בלבד, לחסום אותי -  את המילים שלי, הרגשות, האמירות,
התחושות, הכאב, כל מה שבא ממני, שמנסה לחדור, לפעפע, להגיע,
להשמיע או להקשיב, לגעת בנימי נפשך, או סתם לנהל שיחת חולין,
נתקל בקיר שהעמדת שם במיוחד בשבילי.
אני עומדת מול חומת הלבנים האדומות, הנוקשות, העבות והמאובנות
האלה. בידי צרור מפתחות גדול. המפתחות האלה, חשבתי פעם, יעזרו
לי להיכנס. הרי אני, לכאורה, האדם הקרוב אליך ביותר. יש לי
בצרור את מפתח האהבה ומפתח העבר המשותף, מפתח התכניות לעתיד,
מפתח הילדים שלנו, מפתח לניהול הבית, מפתח לענייני עבודה, מפתח
המשפחה המורחבת ועוד מפתחות רבים... אבל, היי, אני מגלה,
מופתעת-מתאכזבת כל פעם מחדש - אין חורי מנעול בחומה הזאת! "אין
כניסה! גברתי. את, דווקא את, במיוחד את, מחוץ לתחום!" מטיחות
בפני הלבנים האדומות-האטומות-הצפופות-האחידות בצורתן.
    לפעמים אתה, או יותר נכון, חלקים ממך, מגיחים משם. אברים
נבחרים נשלחים אלי - הידיים, הישבן, איבר המין ואפילו השפתיים
(אבל רק בתפקידן כמנשקות, לא כאיבר דיבור). הם נוגעים בי. המגע
נעים, מלטף, אינטימי, חושק, מעורר אשליות. גופי לא תמיד נענה.
לפעמים הוא שותק ואפילו מרחיק את החלקים שהשאלת לו. זה בגלל
החומה. הקיר. הוא לא נותן לי מנוח. הוא תמיד שם, מפריד בינינו.
אינך מבין. אתה כועס-מצפה-מתאכזב.  אני עושה ניסיון נוסף,
אחרון  נואשת מלהסביר - היי, אתה, אני זקוקה לכולך! שהשפתיים
האלה גם ידברו אלי לפעמים, שהאוזניים יקשיבו לי מדי פעם,
שהעיניים יתבוננו לא רק בשדיי, שהידיים יחבקו את כתפי כשאני
עצובה, שהלב ישמח לקבל ממני ולתת לי בחזרה...
    מישהו מתקרב -  מכר, שכן, בן-משפחה. "נראה אותו" אני
חושבת לעצמי, מתבוננת מהצד, "נראה איך יעבור הזר- האורח את
הקיר, אולי אלמד טכניקות חדשות..."
ושוב, הפתעה אדירה-  האורח כלל אינו צריך לחדור, הוא אפילו לא
יודע שיש שם קיר! כי אתה, אתה בשלמותך, מגיח לקראתו בריצה,
לוחץ את ידו בחמימות, מחייך, משוחח, מקשיב, שופע סיפורים
ואפילו משתף אותי בשיחה, כאילו שאני האדם הקרוב אלייך ביותר,
כאילו שאנחנו בני זוג כבר שנים רבות. דקירת קנאה עוברת בלבי,
עקיצה קטנה, אך אני מתגברת עליה ומשתפת את עצמי במשחק. מה אכפת
לי? כדאי לנצל את ההזדמנות, להקשיב לסיפוריך, להכיר אותך,
להתקרב ואפילו להשמיע כמה אמירות בנוכחות "עדים", לפני שהם
יעזבו ונישאר שלושתנו לבד: אתה, אני והקיר שבינינו. והחיים
נמשכים.