כבר הרבה זמן אני חושבת לכתוב מכתב כזה אבל אין לי אומץ.
בשבילי המכתב הנ"ל כמוהו כמכתב התאבדות. מלא רחמים עצמיים
זיכרונות נשכחים. ואשמה, הרבה אשמה. למה בחרתי את הדרך הקלה
לאט מסתבר לי, כי הדרך הקלה קשה היא מנשוא. ראי עצמך כעלה נידף
ברוח דרומית מדברית חולף ממקום למקום נרקבת אט מוסרת נפשך בכף
הקלות הבלתי נסבלת של הנפש במהירות הזאת אפילו הדמעות מתייבשות
מהר זיכרונות אפורים מלווים את חלומות השווא שבהם את שוקעת
לייאוש נפשי תהום עמוקה וסוף אין רק התחלה כשאת חולפת את
מתחילה כל פעם מחדש מעטים הם האנשים המסוגלים לקבע את עצמם
לרגע המושג "מנוחה ונחלה" הופך למושג בלתי מושג וחייך זזים
בעצלתיים מקשיבה לרוח מאפשרת לאבק לנוח בשערי מקיאה מילים על
מקלדת שחורה שיטוט בלתי פוסק בסייבר משנה שמות מחליפה דמויות
מתמכרת לשטן בתוכי תמונות מתחלפות מתפוגגות אני מניחה לעצמי
להיות פרזנטציה בחלום בלהות של מישהו אחר.
הזמן מקבל משמעות תבניתית בסדר יום של אסיר עולם שמייחל לכיסא
החשמלי.
הגיצים, ריח שריפת גפרורים, האש הצהובה המלהטת. כואב רק
שמסתכלים, רק שמחכים אפילו למילים. המשכיות איטית גוועת ברעב
המיידי לסיפוק עצמי. אני כמעט ולוחצת על האיקס.
אבל חוזרת..