לפעמים אני כבר לא מרגישה כלום לא כאב ולא שמחה. יש גבול מסוים
של כאב שאחרי שאנחנו עוברים אותו שום דבר כבר לא יכול לגעת
בנו.
פעם המורה לציור אומנותי אמר לי מה את חושבת שהחיים פשוטים?
קחי את הציור, שכפלי אותו כמה פעמים, פעם אחת תצבעי בהיר פעם
אחת כהה, ותנסי. הסברתי לו שאם החיים באמת היו דפים וצבעים אז
הם באמת היו פשוטים.
הוא מחייך, אני לא יודעת למה אבל הוא תמיד מחייך והחיוך שלו
מגיע למקומות שסיפורים חיבוקים ונשיקות מאחרים אף פעם לא
הגיעו.
החיוך שלו מחייב אותי לחייך אח"כ כל היום ביום הזה שום דבר לא
נראה כמו מטלה הכל אתגר וכל היום אני חושבת על דברים שקרו
ויותר על מה שיכול היה לקרות כמה הייתי קרובה לאושר ועכשיו כמה
אני קרובה לאבדון (או שבכלל אין כזה מושג קרובה לאושר או שיש
או שאין?).
מספיקה מילה אחת ממני בשביל שהוא יחזור ולכן אסור לי לומר מילה
זו לעולם.
אני יודעת שהיו הרבה שחשבו שהם אוהבים אותי, אבל לא אותי הם
אהבו, אלא איזו דמות שיצרתי לעצמי שאני מתחבאת בתוכה מפחדת
שכשהם יכירו הם לא יכירו ולא יאהבו, אבל הוא הכיר ואהב.
אני נתתי לו את נשמתי והוא שיחק בה כמו בכדור מנער אותי קדימה
ואחורה ובועט בכל הכוח. אין לי כוח בשבילו כמעט עזבתי דבר
שדומה לארמון, אך הוא רק בבואה של הארמון האמיתי. ונשארתי שם
מוקפת בשושנים (קוצניים).
בין לבין כשאני נקרעת הוא נותן לנו שיעור מרצה על הבעת רגשות.
לפעמים אני חושבת שהוא לא באמת אהב ואם אני ישאל אותו הוא רק
יחייך, אין לי את האומץ לשאול הוא מסתכל על הציורים שלי משתדל
שלא להקדיש לי יותר זמן מאשר לאחרים הם לא נותנים לו מנוחה.
בסוף היום כשכולם הולכים הוא שואל: "אז אם את לא שלמה עם עצמך
למה את לא חוזרת?" עכשיו תורי לחייך, כי אין לי תשובה, ואם אני
יחזור אני כן יהיה שלמה? מה זה שווה לבנות ארמון אחד ולהרוס
עשר בדרך? אני העדפתי לשמור על עשר אחרים ולא לבנות אחד - האחד
שהוא שלי.
נכנסתי לזה מתוך רגש הרפתקה. אבל למה אף אחד לא שם שלט בכניסה
"זהירות מבוך!"
מי שאמר שהאהבה היא עיוורון טעה, האהבה היא ראיה נכונה של פני
הדברים.
כשהוא איתי הוא מיפה כל דבר כואב. וכשהוא לא אפילו הדברים
היפים כואבים ועכשיו הוא לא איתי והלב שלי צורח, לפעמים נראה
לי שמרוב צרחות הקירות יתמוטטו אני צורחת וצורחת והקירות
חיוורים כמו הסיד. וכבר אין לי קול לצרוח, אין לי דמעות לבכות,
אין לי זרועות שמחבקות, ואין לי לב לאהוב.
זה כמו סמים. להחליט שמפסיקים כמה שזה נראה לא מציאותי זה הכי
קל החלק הקשה מתחיל אח"כ וזה נמשך כמה שבועות, וגם אחרי המון
זמן אף אחד לא מבטיח לי שגם מחר אני אשאר נקיה. ורק אם יש
משהוא מאוד חזק שאפשר להיאחז בו אפשר להישאר נקיים, ומה קורה
כשכבר אין?
אני לא יודעת אם גם בשבוע הבא אני יוכל לחזור לבד. כי כמה שקשה
ללכת קשה פי שתיים שלא לעשות את זה. לפעמים אני נתפסת במשהו
ומכריחה את עצמי שלא לזוז כי אם אני יזוז אני יודעת שאני ילך
לכיוון הלא נכון (או אולי המאוד נכון) ואז אני לא יוכל
להפסיק.
אני מנסה לחבק את עצמי אבל הידיים שלי כ"כ מגושמות וכ"כ קרות.
אני רוצה זוג ידיים אחרות שכרגע כנראה משחקות במכחול האם הם
חושבות עלי? זאת שאלה שלא נשאלת, כי לא משנה מה התשובה אין לי
אותה, אני מעדיפה להשאיר אותה פתוחה להאמין שכן ולפעמים לחשוב
ואולי לא? לבי ונשמתי כבולים בתוך גופי מבקשים את מבוקשם ואני
לא יודעת למי להקשיב.

עברתי דרך ארוכה מאז, לפעמים נראה לי שהחללים יהפכו לתהומות
ואז אני בטוח יטבע האם אנו יכולים למדוד עצב וכאב? האם יש להם
גבולות מעצורים? רק מי שחווה אותם יכול להבין אותם (ורק ברמה
שבה הוא חווה אותם) האם הם מידי פעם חולפים להם? או שרק
מיטשטשים ע"י הקללה או שמא הברכה הנקראת הרגל? האם התועלת שאנו
מפיקים ממנה שווה את הסבל? מרוב שאנחנו מנסים להתפטר ממנו אז
אנחנו ממצים את עצמנו, לכן אני לא כועסת על הכאב, אני יודעת
שהוא מרפא אותי ולכן אני נותנת לו למלא אותי.