כל יום שאין בו רגע ראוי לציון הוא יום מבוזבז,
כל יום שלא הכרתי מישהו חדש ידהה בזכרוני ויעלם לעד.
לכל אדם יש השפעה מסויימת על אדם אחר (את זה את לימדת אותי)
ישנם אנשים שאת ייחודם מילים לא יכולות לתאר (את זה גיליתי
בעצמי).
אם מאחורי כל אדם מתחבא עולם ומלואו.
מאחורייך מתחבאת האנרגיה של היקום כולו.
כמו שיטפון בלב מדבר צחיח את משפיעה על העולם
עם כל חיוך נותנת שלווה ובשורת חיים לכל אדם באשר הוא אדם.
כמו הירח המשפיע על הכדור הארץ וגורם לגיאות ושפל
כך את, בעצם קיומך נותנת מזור לכאב ולסבל.

כל מילה שלא במקום יכולה לגרום לסערת רגשות,
כל אחד כדי להיות מאושר חייב לנסות
כל אדם צריך לדעת שהוא עושה עבודה טובה.
וכל אדם צריך לדעת שסלחו לו כשהוא טעה.
ובינתיים בין מציאות לדימיון עולם כמנהגו נוהג,
השעות רצות והימים חולפים, ובעוד 20 שנה כשתתני בשעון מבט
דואג.
תזכרי באותם ימים, ימים שכל החלטה אחרת הייתה משנה את מהות
חייך.
תזכרי באנשים שאת נשמתך הנציחו במכתבים המזכירים לך את ימי
נעורייך.
בינתיים החיים עוברים מהר ויש ימים ושבועות שאני לא זוכר,
ימים שבהם הייתי יושב בבית וישן עד מאוחר
ימים שלא היה בא לי לצאת ותוך שניה היה מגיע מחר.
העתיד נראה אפור והזמן בהווה נראה כמזדחל
אבל במבט לאחור אני מוצא את עצמי את הזמן מקלל
אני שואל איך הגעתי לכאן כל כך מהר
איך אני עדיין לא יודע באיזה צבע הקילמנג'רו בזריחה זוהר.
ואז רגע של שקט, אני יודע שלא הייתי משנה דבר
כי בעינייך המסתכלות עליי אני נזכר.
ואני יודע שאם הייתי הולך בכל דרך אחרת שבסופה לא הייתי איתך.
הייתי משוטט אחר קקטוסים במידבר החיים לנצח.

                                       

הבוקר שאחרי הסערה
האור בקצה המנהרה
הידיעה שיש בך לי אהבה
לא נותנת לנשמתי מנוחה

האהבה שלי אלייך היא, אהבה נצחית
על הבחורה שאת,
האישה שתהיי,
והילדה שפעם היית

את פרח זיכרונות בערב ריקני
ניצוץ של יופי מיום עצבני
ייצור אציל נפש, שיד הזמן אינה משגת
יפה מאין כמותה שמעצמתה נשמרת

את מגלמת את היופי האגדי, הנצחי, המושלם
כערפילי הבוקר העולים מן המעמקים
כשמש הבוערת בין פסגות ההרים
אור ירח מסנוור כחרב מן הים

אך מהסס אני להשוות את יופייך עם אודם השקיעה,
את מגע ידייך עם רעננותו של אגם
אף הם, מבזים את עצם מהותך
אף הם לא מגרים את חושיי כמבטך

                                         

וכן, היא כל הדברים האלה ואף יותר
מה עוד אוכל לכתוב על זו שלמראיה, ליבי עוצר
וכן, אני אותה עוזב
בשלווה ובשקט לפרור את הכאב
אך, אם לכל סיפור היה סוף עצוב...
החיים לא היו נמשכים עד עכשיו
חצי נחמה