פיסות של בדים נאספו בחיינו,
ריבועים זעירים עת תינוקות היינו.
גדלו הפיסות ושינו גם צבעים, כעת ילדותנו,
חתיכות עזות צבע נאספו בימי התבגרותנו.
אריגים תלושים של חקי בצבא אספנו,
לעתים בדמנו ממש, אותם קצת הכתמנו,
אדום משחיר משנים מתערבב לו באריגי החקי.
חור שחור של כדור שחלף, נבלע בגופנו,
חובש מיוזע, בסכין אז חתך את בגדינו,
מנסה לעצור את דמנו שחולות סיני אז רוו.
בגרנו, בדים בצבעים של כחול ואפור,לבן ושחור עוד אספנו,
שלל צבעים, המוני אריגים נאספו כך מלאו ארונות ביתנו,
מסמלים כל אחד סיומה של תקופה, משברים, מחלות, אהבות, ושמחות
עם כתמים עזים של אודם על צווארון הרטוב מזיעת הרוקדים.

יום בהיר אחד החלטת, לקחת פיסות הבדים שהיו כל חיי,
אספת ריבוע למשולש, פיסה לפיסה,  תופרת רוקמת אותם לאחד.
עומד שם צופה בך, משיעה בחוט השחור את המרקם מחברת,
רואה שם פיסות של גיל הגן, מתערבבות בחקי ההוא, המוכתם.
שאריות של חולצה ומכנס של בר מצווה, מתחברות למה שנשאר מחולצת
כלולותינו.
סיימת, מסתכלת נפעמת במארג העצום שתפרת, "אלה הם חייך",
חייכת...
"חיי?"  אותה שאלתי, "חייך" אמרה,  " תראה כאן ימים של ששון
וימים של עצב, שמחות ודמעות, הכל יש כאן, לא שכחתי תקופה".

חלפו השנים, את הבד על מיטתנו פרסנו עד ביקשת בבד חדש
להחליפו,
העברנו אותו לכסות ספת המרפסת, גשם ורוח, אבק וחרבוני ציפורים,

לאיטן נפלו הפיסות, נשכחו, נזנחו.
התפרים גם הם נפרמו, הבד שנשחק, דהוי כבר,
זקנו מעט כבר שנינו, אני והבד, היד שתפרה קצת רועדת,
הבד שהיה כל חיי, מקטעים שלמים כבר אבדו לו,
זכרוני שזכר כל רבוע, שחווה כל דקה ודקה, כבר אינו מה שהיה.
מסתכל בו בבד המתפורר, בתפריו הפרומים, בחוט השחור שנגוז,
דמעה לאיטה מתגנבת, נקווית לה במורדות עין, גולשת אל האף, על
שפמי היא נאספת,
חש מליחותה כמו אותה דמעה שטעמתי אז את חלב משד ינקתי.

עומד מול חנות הבדים, הכל נוצץ ובוהק הכל כה חדש,
יודע עמוק בתוכי שזמנו של הבד ההוא כבר נגמר.
בד חדש ומבהיק שם קניתי, במרפסת אותו אז על הבד הישן עוד
אפרוס,
מחצית חיי שחלפה ואיננה, כמו מתכסה בבגדים חדשים.
ידי שוב שם רועדת, אוספת בדים, רגעי חיים,
אותן אז תתפור כתכריך ליום חידלון.