שיערה היה פרוע, עינייה היו אדומות ועצובות, דמעה זלגה לה על
הלחי, אפה היה נפוח, פיה רעד, ידיה זזו במהירות, והיא לא יכלה
להוציא מילה, בעצם כן, רק אחת. "למה?" היא שאלה אותי, "זו בעצם
אי-הבנה..." היא מלמלה וניסתה להסביר, היא הייתה אומללה יכולתי
לראות זאת בעיניה החומות, התמימות, הריסים שלה היו טבועים
בדמעות שזלגו מעיניה.
מאותו יום לא יכולתי שלא להבחין בה, תמיד חייכה גם כשממש לא
רצתה, תמיד נראתה כאילו הכל בסדר, כשבעצם כלום לא היה כך, היא
הייתה כמו עכבר במבוך. קטנה, חלשה, חסרת ישע, שתמיד ניסתה
למצוא את הדרך החוצה, את הדרך להיות שייכת למרות ששלט
"אין-מוצא" ענק מהבהב בראשה. היא גיבורה, הגיבורה שלי. היא
תמיד התמודדה עם הבעיות שלה בשקט, בלי לעשות עניין, היא לקחה
הכל בקלות, היא התחשבה בכולם, אולי זו הבעיה שלה, היא לא שמה
לב לעצמה, בשביל עצמה היא הייתה חסרת חשיבות, מבחינת הערכה
עצמית היא הגיעה לרצפה. היא הייתה ועדיין כלואה, בתקווה שתמצא
את הדרך.






מוקדש לך.