קוראים לי הופ... תום הופ.

אתם בטח שואלים למה קוראים לי ככה...

זה באמת נשמע כמו שם של משקה, אבל הבנתי מאבי שזה שם של משפחה
מיוחסת. אני אינני ילד קטן, אף על פי שאני נראה ככה.

אנשים אומרים שאני מצחיק, אבל אני לא מבין למה. באמת הרבה
פעמים קורה שאני מדבר ואנשים צוחקים. אולי זה מפני שאני מדבר
מצחיק, אבל אני את עצמי לא מצחיק. אני לא זוכר שצחקתי זה זמן
רב... אמא שלי אומרת שאני ילד בלי חוש הומור. אני תמיד אומר לה
שזה לא נכון, למרות שאני לא יודע מה זה... פעם אחת כן צחקתי.
זה היה כשנכנסנו לבית החולים כדי להצחיק ולשמח את האנשים.
נכנסנו לאיזה חדר שבו שכב מישהו מכוסה בגבס מכפות הרגליים עד
קצה הראש... ניתן היה לראות רק את עיניו. למראה הילד המוזר,
התחלתי לצחוק... צחוק רועם וחזק כזה... מעולם לא צחקתי ככה!
אנשים מכל קצוות החדר הסתכלו עלי במבט מוזר... אבל הילד התחיל
גם הוא לצחוק, כלומר, להשמיע קולות עמומים מתחת לגבס. ניתן היה
לראות שהוא צוחק על פי תנועת העפעפיים שלו. אחרי שנרגעתי
מהצחוק שתקף אותי, שאלתי את הילד בהתעניינות מה קרה לו. שאלתי
אותו אם דרס אותו טרקטור... הילד התחיל להשמיע קולות מוזרים
מתחת לגבס, כאילו סיפרתי משהו מצחיק... אבל זה לא מצחיק בכלל!
אני הכרתי חבר טוב שדרס אותו טרקטור...

עכשיו אני בן 22. אני סוחב בלוקים של גבס בחברת בנייה מפורסמת,
זה בירושלים.

אמא שלי אומרת שאני יכול לשבת בבית ולראות טלויזיה, כי יש לנו
כסף...

אבל אני חושב שצריך לעבוד כדי לעזור למדינה, כי כשהמדינה תהיה
במלחמה, אני אוכל לסחוב אליה  בלוקים של גבס לביצורים.