לסבא.

הרגישה בודדה.
אבל אולי כולם בודדים.
כולנו בקבר לבד.
ובאים אנשים, שמים קצת פרחים,
כמה מילים נאמרות,
כמה דמעות.
ולעתים, האהוב ליד,
אך שניכם מתים,
וזה כבר לא משנה,
שלא במישור הסמלי.

המישור הסמלי כשלעצמו,
זה מאוד נחמד,
כשאין משהו אחר.
וכשיש משהו אמיתי,
איננו זקוקים כבר למישור הסמלי.
כי אם הוא יביא לך כרטיס,
אדום עם לב,
זה ירגש.

אך אם יאהב,
בלי או עם כרטיס,
זה יספיק.
ותחייכי,
ואולי כבר לא תרגישי בודדה,
לפחות לא לדקה הבאה.

והרי כל דקה של חיים,
היא פחות דקה אחת של מוות,
ופחות דמעה אחת של אהובים.

של אוהבים.
הם צופים.
מחניקים בכי קטנטן.
מנקים קצת,
שיהיה יפה, מכובד,
מנסים קצת,
שלא תהיה לבד.
וכשהם חוזרים הביתה,
ואתה לא איתם,
אתה עדיין שם,
מתחת לפרחים, ומה שיפה,
ומה שמתנדנד, וחורק,
ורק מקווה,
שזה כבר לא משנה לך,
לא איכפת.
ושהתרגלת כבר להיות לבד.