הדבר הכי גרוע שהיה יכול לקרות לי בתור פקיד מושתן של קצין
האג"מ במרג' עיון, חוץ מלמות בדרך לבסיס, היה הפסקת חשמל שתמחק
לי מהמחשב מסמך בדיוק בשנייה לפני ששמרתי אותו. גם בפעם ההיא,
בערב שמחת תורה, ניסיתי לפענח את כתב היד של שמעון, המפקד שלי,
ולהקליד את פקודת המבצע לפני שאני הולך לישון. כבר היה מאוחר
בלילה ושמעון כבר מזמן נעלם הביתה לחג כשכתבתי את הסעיף לפני
האחרון שדיבר על אפשרויות של שיבושים לא צפויים במבצע. כמובן
שבדיוק אז כבה הכל. האורות, הרדיו והמחשב, לוקח איתו את פקודת
המבצע ביגון שאולה. "אידיוט!" צעקתי על עצמי, מתי כבר תלמד
מטעויות. הפעם היה חשוך במיוחד כי גם תאורת החירום לא דלקה
משום מה. גיששתי למשרד של שמעון וחבשתי על הראש שפנפן שמצאתי
במגירה שלו. כשהדלקתי את השפנפן יכולתי לראות הכל בגווני
ירוק-שחור. לא היה לי משהו הרבה יותר טוב לעשות אז החלטתי לנצל
את השקט והאויר הנעים ולצאת לטיול הזוי בבסיס על תקן של רואה
ואינו נראה.
בעמדה הצפונית שפונה אל הואדי בה הדרך כלל עומד שומר אחד ישבו
ופיטפטו שני חיילים. ידעתי שיוני הוא אחד מהם. הפעם הראשונה
שפגשתי את יוני היתה על הספארי בדרך לבסיס. הוא הבין שזו הפעם
הראשונה שאני נכנס ללבנון ועזר לי לסגור את השכפ"ץ והקסדה לפני
שהשיירה התחילה תנועה. כבר בדרך לבסיס הוא אמר לי שאם אני הולך
להיות הפקיד של קצין האג"מ אני אשן במיטה שמעליו שם ישן הפקיד
הקודם שהשתחרר לפני שבוע. זה היה בדיוק ככה.
בימים שלאחר מכן מצאתי את עצמי שוב ושוב מתעורר מוקדם ובוהה
ביוני מואר באור כחלחל של לפנות בוקר, מרגיש איך הבטן שלי
מתמלאת פרפרים ומתהפכת, גורמת לי להבין משהו חדש על עצמי. וזה
לא שאף פעם לא הסתכלתי על בחורים, אבל זו היתה הפעם הראשונה
שמצאתי תירוץ להישאר בחג בבסיס רק בשביל להיות עם יוני. כל מה
שחשבתי עליו ועלי באותו הזמן היה שאני פשוט רוצה להיות איתו
תמיד, שהשיחות שלנו לפני השינה כשהראש שלי שמוט מהמיטה שמעליו
לא יגמרו אף פעם ושניסע לטייל יחד אחרי הצבא.
התיישבתי על המדרגות שמובילות לגג ליד מגרש הכדור-עף והסתכלתי
על שניהם, יושבים, מדברים, צוחקים. זיהיתי את יוני בצד שמאל,
עם שכפ"ץ ואפוד. לידו היה חייל שלא הכרתי, בלי אפוד. הנשק שלו
היה מונח לידו. לא יכולתי לשמוע אותם מדברים אבל הנחתי שהם
מכירים כבר הרבה זמן אם הוא בא לשעשע את יוני באמצע שמירה
במקום לעשות משהו מועיל אחר. בהיתי בהם עוד כמה דקות ואז החייל
קם, שם עליו את הנשק והמשיך לדבר עם יוני עוד קצת. יוני קם גם
הוא ואז הוא התקרב אליו והם התחבקו. זה היה חיבוק ארוך ועברה
עוד דקה ארוכה עד שהם עזבו האחד את השני, החייל לא הסתכל שוב
לעבר יוני אלא ירד מהעמדה במהירות, ניגב את פניו עם השרוול של
חולצתו והלך לכיוון המגורים של פלוגת האבטחה. הסתכלתי ביוני
עוד כמה דקות, כמעט מתפתה לעלות ולבדוק מה העניין אבל מפחד
לגלות דברים שעדיף שיוני לא היה רוצה שאדע.
אחרי שעתיים, כשהחשמל חזר, ישבתי בחדר וקראתי עיתון. ברקע
שמעתי בגלגל"צ שיש עומס תנועה באיזה מחלף באיילון בגלל תאונה.
הדלת היתה פתוחה וקת הנשק של יוני נתקלה במשקוף כמו תמיד. הוא
נכנס לחדר, זרק את הרובה על הריצפה והשיל את השכפ"ץ והאפוד
יחד. הוא התיישב על המיטה מולי והיה נראה מדוכא. הסתכלתי על
עיניו הירוקות-חומות ושאלתי אם הכל בסדר. באותו הרגע יוני
כאילו נשבר וסיפר הכל - עליו, על כל הסיפורים על בנות שלמעשה
לא ממש קרו עם בנות, על עומר מפלוגת הנח"ל, איך שהם נפגשו
באגודה בתל אביב ואיך שהסיפור הזה הגיע לכאן ומחר הפלוגה
מתחלפת ועומר יורד לאימון בדרום ושהם נפרדו היום בגלל אלף ואחת
סיבות שאני כבר לא זוכר.אני לא חושב שאמרתי משהו בשיחה הזאת
והוא מצידו אמר שאני לא נראה מופתע כמו שהוא חשב שאהיה. אחר כך
לא ישנו. שנינו היינו ערים כל הלילה, מעמידים פני ישנים כל אחד
במיטה שלו, אני במיטה העליונה והוא בתחתונה.
היום, ארבע וחצי שנים אחרי אותו היום, אחרי שטיילנו בניו-זילנד
ואוסטרליה, אחרי שיוני התקבל לרפואה בירושלים ואני לעיצוב
תעשייתי בבצלאל נסענו לצימר במטולה וישבנו במצפה במטולה ממנו
יכולנו להשקיף, לא לגעת, במרג' עיון.