הוא נולד עם שקיעת השמש על יום קיץ יפה להפליא. כשנולד היו
עיניו כחולות כשמי הערב, ופלומת השיער הדקה שעל גולגולת התינוק
העדינה שלו היתה זהובה כשדות החיטה שטרם נקצרו. אביו המלך שמח
בבנו הבכור, גאה בו כמו היה יצירתו שלו, אוחז בו בידי אב טרי
כמו חושש לפגום באוצר היקר שהופקד בידיו.
כמנהג המסורת, נקראה הפיה הסנדקית לחדר הלידה, לברך את יורש
העצר ולחזות את ייעודו ואת מתנתו הייחודית לעם בו ישלוט.
כשאחזה הפיה את הרך הנולד בזרועותיה המיומנות (מיומנות בהרבה
משל המלך), האירה קרן השמש האחרונה של היום את פלומת הזהב, כמו
מעלה אותה באש.
"אעניק לנסיך צעיר זה לב מבין ורגיש, אך גם חזק וחכם" אמרה
הפיה, "שכן חייו יגעו בליבותיהם של רבים, וישנו אותם לנצח".
והמלך והמלכה שמחו על כי נועד לבנם גורל נעלה כזה, ועל כי ניחן
במתנה כה יקרת ערך, וגם הפיה חייכה. אך אותה שעה היו עיניה
עצובות, ואיש לא ידע מדוע.

ביום הולדתו השישי, העניק לו אביו המלך רשות להצטרף למסע ציד.
נרגש להרפתקאה, התעורר הנסיך מוקדם, ויצא להתאמן בקשתו הקטנה,
מדמיין את עצמו משלח חיצים חינניים וגבוהים בעופות מים וחיות
יער בעלות מראה אצילי כל הדרך במדרגות.
"ספר לי על היער" ביקש הנסיך מראש הציידים כשעלה על סוסו
והחבורה החלה לצאת מן השער, "האם יש בו שדונים, ופיות,
ומטמונות זהב שגמדים החביאו? האם נצוד היום חד-קרן?"
ראש הציידים חייך, "אני מעולם לא מצאתי ביער שדונים ופיות,
ובטח שלא זהב. אני גם מסופק אם נמצא חד-קרן. על פי הסיפורים הם
אינם אוהבים יצורים קשוחים כמונו." למראה פניו של הנסיך שנפלו,
הוסיף ראש הציידים: "אבל נמצא הרבה איילים, ושועלים, ואם ישחק
לנו המזל - אולי גם חזיר בר. אלה חיות אציליות, המהוות אתגר
ראוי לצייד מהולל."
אז הנסיך בילה את הרכיבה אל היער כשראשו מלא דמיונות על אייל
גדול ולבן, בעל קרניים מרשימות, שינסה להמלט בקפיצות גבוהות אך
יפול מחץ יחיד שיירה מקשתו של הנסיך, וכל הציידים יריעו לו
וישבחו את מעלליו בפני אביו המלך, ושבועות ידובר בממלכה על
השלל המפואר שהביא עמו הנסיך במסע הציד הראשון שלו ביום הולדתו
השישי. וכך כמעט שלא הבחין שכבר הגיעו ליער, ושהציידים הפכו
דרוכים ותרים אחר צידם.
כשהבחין, היה זה ברשרוש בין השיחים. הוא הביט בכיוון הקול,
וראה שועל גדול, ערמוני ומרהיב יוצא מאחורי גזע אלון עבה.
כשליבו מפרפר וידיו רועדות מהתרגשות, משך הנסיך חץ מאשפתו
והתקין אותה על המיתר, שוכח לשמור על השקט כפי שכה הקפיד
באימוניו.
השועל עצר, וסובב את ראשו לעברו של הנסיך.
הציידים, שהבחינו בשועל ובמעשיו של הנסיך, נעצרו מאחוריו. ראש
הציידים התקרב אליו, מדריך אותו בשקט: "בדיוק כמו באימונים.
מתח את הקשת, כוון את החוד בין העיניים, ושחרר. הוא קרוב, והוא
לא זז. זו תהיה פגיעה קלה."
עוצר את נשימתו, מתח הנסיך את הקשת בכל כוחו. יד אחת שלוחה
הרחק לפניו, השניה צמודה לאוזנו. לזאת חיכה. עוד רגע, ותהיה לו
פרוות שועל להתפאר בה כשיחזור הביתה. פרוות שועל שהוא עצמו
הרג.
השועל עמד בין העצים והתבונן בו. עיני חיית פרא חומות פוגשות
בעיני ילד כחולות.
לאחר רגע ארוך, הנמיך הנסיך את קשתו, הרפה לאט מן המיתר, ופנה
לראש הציידים:
"ציד זה שלי הוא, מתנה ליום הולדתי?"
"אכן" אישר ראש הציידים, "מתנה מהוד מלכותו לבנו".
"ומתנה ממך?"
"אם כך ירצה הוד מעלתו".
"אם כך" אמר הנסיך "אבקש ליום הולדתי את חייו של השועל הזה,
ושל שאר החיות ביער ביום הזה. הבה נספר הערב, לא על החיות
שצדנו, ועל מעללי גבורה וקליעות מרהיבות, כי אם על השועל ההדור
והאצילי שעמד למולנו, ועל אף שיכולנו בקלות להביא פרוות שועל
כשלל, בחרנו להניח לו ללכת, והבאנו כשלל את חייו וחירותו. לך,
שועל."
כמו הבין, הרכין השועל את זנבו, ופנה ללכת. הנסיך צפה זמן מה
בהליכתה האיטית ומלאת החן של החיה, ואז סובב את סוסו לכיוון
הארמון. שאר הציידים בעקבותיו.

כשהיה הנסיך בשנות נעוריו, נהג לטייל בערים, לבוש כאחד מפשוטי
העם. אביו המלך ניסה להניאו מכך, לטעון שזו אינה התנהגות ראויה
ליורש עצר. "אני אמור להנהיג את האנשים האלה, לגעת בליבותיהם"
אמר לאביו, "איך אוכל לעשות זאת כשאיני מכיר אותם?"
באחד הטיולים, בעודו הולך בדרך המלך, ראה חבורת נערים, לא
גדולים בהרבה ממנו, מתגודדים סביב דבר מה. כשהתקרב אליהם, ראה
שהנערים מטיחים עלבונות ואבנים בגמד שעמד במרכז החבורה, לועגים
לו, צוחקים עליו, ומפזרים לכל עבר את חפציו הפרטיים.
בלי לדעת מדוע, החל דמו של הנסיך לרתוח. בטרם הבין מה הוא
עושה, מצא את עצמו במרכז החבורה, ידו נחה בשלווה על כתפו של
הגמד.
"הבא שיחשוב על תעלול נבזי" אמר הנסיך, "יהיה לו עניין איתי."
הנערים הביטו זה בזה במבוכה, ואז בשעשוע, והתנפלו עליו, נלחמים
שבעה כנגד אחד. כמובן שהנסיך ניצח.
"ועכשיו הסתלקו מכאן" אמר הנסיך בעודו מביט בבוז בערימת
האיברים החבולים. לאחר מחשבה של רגע, הוסיף: "ואם אתפוס שוב
אחד מכם מציק למישהו, לא משנה מי או מה, אדאג אישית לכך שלא
יהיו לו יותר ידיים להרביץ בהן".

לאחר שהנערים עזבו, התפנה הנסיך לעזור לגמד לאסוף את חפציו.
"איך אוכל אי פעם להשיב לך כגמולך?" שאל הגמד.
הנסיך העביר את ידיו בשערו הזהוב במבוכה, וחייך בביישנות.
"זה שום דבר" גמגם "באמת. רק...רק תיזהר בפעם הבאה".

כשהיה כבר בוגר, והוריו החלו לדבר עמו ברצינות על חיפושי כלה,
סיפר לו אחד הזמרים הנודדים שעצרו בחצר אביו אודות נסיכה
יפהפיה, אך מרשעת, שהודיעה כי לא תינשא אלא לאיש שיענה על כל
שלוש חידותיה, ותערוף את ראשו של כל מי שיכשל בנסיון.
"והיא באמת קיימת?" שאל הנסיך, "ויפה כפי שתיארת?"
"הו, היא בהחלט קיימת" ענה הטרובדור "וכך גם עשרות הראשים
המעטרים את חומות ארמון אביה. הקשב לי, נסיך צעיר. אתה נאה,
ורגיש, וחכם, ואלפי נסיכות מכל העולם יתחרו על הזכות להנשא לך.
למה לך לבזבז את עלומיך ואת חייך כדי לנסות ולזכות בידה של
מרשעת כזו?"
"מה שווים החיים אם אין בהם אתגר?" חייך הנסיך "ומלבד זאת,
אישה כה יפה, וחכמה, ונחושה בדעתה - חייבת להיות יוצאת דופן עד
כדי כך שרק ההתנצחות איתה היא מאורע ששווה לשאוף לו."

למחרת בבוקר ארז הנסיך את חפציו, עלה על סוסו, והחל במסעו לעבר
העיר הרחוקה, בה חיה הנסיכה היפה ביותר בעולם. הוא עבר דרך
היער, וחייך לעצמו בזכרו את מסע הצייד הראשון שלו. הוא רכב
שעות בדרך המלך, ובערים, ואנשים שפגש בנעוריו נופפו לו לשלום
כשעבר. והוא רכב עוד ימים רבים, עד שהגיע לנהר שסימן את גבולות
ארצו.
על גדת הנהר ישבה אישה זקנה, כפופה. כאשר ראתה את הנסיך,
הזדקפה פתאום.
"סלח לי, בחורי הצעיר," אמרה "אבל תוכל אולי, במקרה, להעביר
אותי לצד השני? הבית שלי נמצא שם, ועברתי לכאן לבלות עם בתי
ובעלה את החורף, אבל המים גאו וכעת איני יכולה לחצות בחזרה."
כיון שהנסיך היה בדרכו לפגוש את מי שאולי תהיה נערת חלומותיו,
וכיון שהיום היה יפה והשמש זרחה, וכיון שכל מי שפגש היה כה
נחמד אליו, הנסיך הסכים ברצון, אפילו בשמחה. הוא ירד מסוסו,
עזר לזקנה לעלות עליו, והעביר אותה את הנהר בשחייה. הוא אפילו
ליווה אותה עד לביתה שמאחורי הגבעה, כיון שהדרך לא היתה ארוכה
כל כך על גב סוס, והציפורים צייצו כל כך יפה.
"ברוך תהיה, בחורי הצעיר" אמרה הזקנה בפתח ביתה, כפרישת שלום
"מה, בעצם, מביא אותך למחוזות אלה?" וכברכת פרידה סיפר לה
הנסיך אודות צעירה יפהפיה ואתגרים נוראיים אותם היא מציבה
למחזריה, ועל כוונותיו לעמוד באתגרים אלה. "אתפלל לאלוהים שכך
יהיה" קראה אחריו כשרכב הלאה על סוסו.

כשהגיע לעיר מגוריה של הנסיכה, עצר לרגע בשערי העיר והתבונן
בבתים הקטנים והנאים, בארמון המפואר, ובשורת הראשים שהוצבו על
החומה. צמרמורת אחזה בו כשחשב על כל אותם חיים שקופחו.
בשערי הארמון עצמו, התקרבו אליו השומרים ושאלו למטרת ביקורו.
"הגעתי לנסות ולפתור את חידותיה של הנסיכה" השיב הנסיך.
אחד השומרים נד לחברו בעצב. "ובכן," אמר לנסיך, " בהצלחה -
תזדקק לה".
הנסיך הנהן בתודה ופנה לעבר אולם הכתר. שם, על כס במרכז האולם,
ישבה הנערה היפה ביותר שראה מעודו. לידה ישבו בשורה שלושה
זקנים, לבושים כמלומדים. הנסיכה הביטה בו וצחקה.
"הנה בא עוד אחד מאותם צעירים גאוותנים שחושבים שיוכלו לזכות
בידי." אמרה לו. "שלושת החכמים," הצביעה על הזקנים שישבו לידה,
"יבטיחו שהאתגר יהיה הוגן. קשה, אך הוגן. ברור לך מה יקרה אם
תיכשל?"
הנסיך הנהן. אם לא באמת הבין - היה עליו רק להזכר במראה שקידם
את פניו כשנכנס אל העיר.
"ובכן," חייכה אליו, אך חיוכה היה קר ולועג, לא חם. "הרי חידתי
הראשונה: איזהו העץ שעליו הם שחורים ולבנים?"
הנסיך שקל בראשו את החידה. ברור כי מדובר במטאפורה מסוג
כלשהוא, אך מנסיונו העשיר, כמעט כל דבר יכול היה לשמש מטאפורה
לכל דבר אחר, תלוי בנקודת המבט ובאופי ההדגשים. איך, אם כן,
יוכל לנחש את מחשבותיה של צעירה יפהפיה ועויינת זו שעמדה מולו,
מבקשת בבירור להכשילו? כובד שנאתה כמעט הכריע אותו, ולפתע ידע
שגם אם יזכה בידה, לעולם לא יזכה בליבה.
"אינני יודע" אמר לפתע, מרים את ראשו מהירהוריו, ועיניו
הכחולות כשמי ערב קיץ פוגשות את עיניה של הנסיכה. קרן שמש
אחרונה של יום מעלה את שיער הזהב בלהבה.

ולמחרת בבוקר, עיטר עוד ראש אחד את חומות הארמון.