פרק 1

"הוא בחור די חמוד", חשב לעצמו.
"הייתי רוצה לשכב איתו. להרגיש את הכלי הגדול והרחב שלו בתוכי.
עמוק בתוכי".
רן היה בחור בעל יצר מיני בלתי נלאה. כל גבר נאה שראה ריגש
אותו. הוא רצה אותו במיטה. את כולם במיטה. רק לפני חודש הוא
חזר מטיול בצרפת. שם הסקס היה אדיר וללא הפסקה. אבל הנה הוא
שוב בארץ הקודש, בדירה השכורה בדרום תל-אביב. חזרה ללימודים
הקשים והמפרכים של עיצוב פנים ולעבודה הקשה כמלצר בבית קפה
פינתי ביפו.
הוא לא אהב את המקום שבו הוא התגורר. האזור היה קרוב לתחנה
המרכזית החדשה. דירה קטנה מוקפת רעש וזיהום. אבל הוא ידע שהכל
זמני. הוא יסיים את הלימודים השנה ואז הוא יקבל את התואר
הנכסף, התואר שישיג לו עבודה במקצוע שהוא אוהב בכל ליבו. זה
יהיה הסוף למלצרות ולחיים במקום העלוב שבו הוא מתגורר. רן חלם
לחיות בגליל. הוא לא הבין כיצד אנשים מעדיפים לחיות במרכז
בצפיפות איומה, ברעש ובזיהום, מאשר בצפון, בגליל הירוק
והמדהים.

רן היה בחור ביישן. הוא רצה לשנות תכונה זו באופי שלו, אך לא
ידע כיצד. מאידך, אחיו הגדול נועם, היה בחור מוחצן, אשר אמר כל
מה שבליבו, ולמרות זאת 'הוא יצא גדול'. בשל כך כולם העריצו
אותו ואהבו אותו, במיוחד בתקופת הצבא. עד היום הוא שומר קשר עם
המג"ד, שמאוד מחבב אותו. לעומת זאת, ברן לא ניכרו אותם תכונות
אופי. הביישנות שלו הקשתה עליו כאשר היה צורך להגיש את המודלים
שבנה בעמל רב. במקרה אחד, בזמן הגשה, המרצה אמרה לו שהוא אינו
יודע לדבר מול קהל, ועדיף שהוא יתאמן מול מראה בבית. מיותר
לציין שאימרה זו פגעה בו קשות. הוא לא הגיב לדברי האיוולת של
המרצה האטומה, אך בפנים הוא נעלב קשות. נעלב עד לעמקי נשמתו
הרגישה.
רן החליט להשתחרר קצת, לקחת את החיים בקלות. לא לראות הכל
בצבעים של שחור ולבן.
'הפעם אני הולך לבלות כהוגן', אמר לעצמו באותו יום שישי בערב.
קצת להנות בחיים, לפני שיתחילו ההגשות המתישות.

רן החליט לגשת אליו, לא לחכות לרגע המתאים, הרי כולם יודעים
שאין דבר כזה.
"ראיתי שאתה בוחן אותי", אמר גדי.
"נכון, אתה מאוד חמוד", ענה רן. "מעוניין לרקוד?"
גדי חייך וענה בחיוב.
'יש לו חיוך מקסים וגומות חן מדהימות', חשב רן בליבו בזמן
שהרגיש את איבר המין הזכרי שלו מזדקר.
הם בילו על רחבת הריקודים, נהנים מכל רגע. שניהם היו מאושרים.
אושר אמיתי, כזה שלא מרגישים הרבה בחיים.
'זו חוויה נהדרת. זה לא משנה אם הכרתי אותו לפני זמן קצר. זה
לא משנה בכלל. אפשר לחוות אושר טהור עם אנשים זרים. זרים
ומקסימים'. כך הרגיש רן. הרגיש בכל נשמתו.

"הריקודים התישו אותי. מעוניין לשאוף אוויר צח ולאחר-מכן לחזור
פנימה?", שאל גדי.
"בכיף", ענה רן בחיוב.
הם יצאו החוצה, לא לרחוב הראשי, אלא לסמטה צדדית וחשוכה.
גדי התקרב אל רן, עם חיוך רחב על פניו. לפתע הוא הלם בו
באגרופו. המכה הקשה שנחתה על רן, השכיבה אותו על הקרקע
המטונפת. הוא היה בהלם. הוא לא הבין למה.
"קום, הומו מזדיין בתחת!", צעק גדי לעברו.
רן קם על רגליו, מנסה להתאושש מהכאב ומההלם. לפני שהוא הספיק
לשאול מה קרה, בחור נוסף תפס אתו. לופת את זרועותיו בחוזקה. רן
ניסה להשתחרר, אך ללא הועיל. מאבקו היה לשווא. הוא לא היה
מספיק חזק, והמכה שנחתה עליו לא הוסיפה. הוא זעק לעזרה בקול
רם, אך איש לא שמע את זעקותיו. הסמטה היתה צדדית וריקה. אף אחד
שנכח באותה עת במועדון הריקודים לא שמע אותו. המוסיקה היתה
רועשת והדלת שפנתה לסמטה היתה סגורה.

"תחתוך אותו. תחתוך את ההומו המזדיין בתחת הזה!", צעק גדי.
"תחתוך אותו כבר. אני רוצה לראות את הדם שלו מתפרץ החוצה, את
הדם של המתועב הזה. אל תכריח אותי להגיד את זה שוב!", צעק גדי
בשנית.
הבחור השני הפשיל את מכנסיו של רן בכוח ולאחר-מכן קרע את
תחתוני הבוקסר שלבש.
רן עמד שם, חצי ערום, מושפל ובהלם. הוא לא ניסה הפעם להשתחרר.
הוא פשוט נכנע. הוא לא ידע למה.
"עכשיו אתה תסבול. יא חתיכת אוכל זין שכמוך", אמר גדי בחיוך.
חיוך שהפעם לא נראה כל כך קוסם. לפחות לא בעיני רן.

הבריון החולני שהחזיק בחוזקה ברן האומלל, הוציא תער חד והצמיד
אותו לאשכיו של רן, ובעוצמה אכזרית חתך אותם. זרם אדיר של דם
זרם החוצה. רן נפל על הקרקע, מתפתל מכאב איום. כאב עז, חזק
ונורא. שני הפושעים המתועבים עזבו את זירת האירוע, משאירים את
רן מדמם למוות, גוסס בייסורים קשים על הקרקע המטונפת. הוא היה
קורבן למעשה אלימות אכזרי. קורבן אקראי.

פרק 2

'לא. זה לא טוב', חשב דורון. 'הרגתי את הגיבור, הדמות הראשית,
ובנוסף לכך הסיפור מאוד אלים. עדיף להתחיל סיפור חדש, פחות
אלים'. דורון החליט לא להמשיך עם אותו קו מחשבה, שהנחה אותו,
כאשר כתב על מעשה הרצח האכזרי באותה סמטה אפילה.

דורון חי בגפו בדירה שכורה בבת-ים. הוא עזב את ביתו בראשון
לציון, לאחר שגילה שאשתו רות בוגדת בו. הוא העדיף לעזוב
ולהתרחק ממנה ברגע שגילה את דבר הבגידה, למרות שהוא ידע שהיא
צריכה לעזוב, הרי זאת היא שבגדה בו עם גבר זר.
היא ציינה בפניו שזה היה רק סקס חסר משמעות והיא עדיין אוהבת
אותו. אבל זה כמובן לא שכנע אותו. המחשבה שאיבר מין זכרי, גדול
ועבה היה עמוק בתוך אשתו הטרידה אותו. הוא היה חייב להתרחק.
פשוט חייב.
היחסים שלהם נקלעו לקשיים הרבה לפני כן. זה התחיל כאשר רות
תפסה אותו מאונן בהתלהבות על תמונות של ילדות ערומות; תמונות
שהוא צילם בים, בזמן שהורי הילדות לא הבחינו בכך.
רות חשדה בדבר זמן מה לפני שתפסה אותו. הוא תמיד בחן ילדות
קטנות ברחוב; אבל היא חשבה, יותר נכון רצתה לחשוב שהוא פשוט
אוהב ילדות, ולא מבחינה מינית חס וחלילה. הוא גם ביקש ממנה
לגלח את שיער הערווה, כך שאיבר מינה יראה כמו של ילדה קטנה.
קטנה, צעירה ותמימה. הוא לא אמר לו זאת כמובן. היא הגיעה
למסקנה זו רק לאחר שתפסה אותו גומר על אחת התמונות, משפריץ
עליה זרע חם, דביק וסמיך.
מעשיו דחפו אותה לזרועות גבר זר. למרות בגידתה היא לא הפסיקה
לאהוב אותו, ולכן היא סיימה את הרומן הלוהט שניהלה, לפני שהוא
נהפך ליותר מסתם רומן. לפני שהוא נהפך לקשר רציני. דבר שיוביל
לסיום הנישואים שלה עם דורון, חשבה לתומה. אבל הוא גילה את
האמת. היא לא ניסתה להכחיש. זו היתה טעות, טעות שעלתה לה
בנישואים שלה.

דורון אהב את אשתו. אהב אותה אהבה עזה, אהבת אמת. מבחינתו היא
היתה הנפש התאומה שלו. הוא תמיד הקשיב לה ודאג לכל צרכיה. הוא
היה בחור רגיש ואכפתי שהעניק לה הרבה חום ואהבה. היא כמובן
החזירה לו אהבה ותמיד היתה לצידו. אפילו שהוא רב עם אימה
המכשפה, היא לקחה את הצד שלו. הצד הצודק. באחד מהפעמים שהם
הגיעו לביקור משפחתי בבית הוריה באזור השפלה, הוא לא היה
מעוניין בכיבוד. לא היה לו חשק למתוק באותה עת. אימה של רות,
שרה, סירבה לקבל זאת.
"אתה לא מנומס דורון. לא חינכו אותך כמו שצריך. לא לימדו אותך
נימוסים. כאשר מציעים לך כיבוד, אתה אומר תודה ולוקח אותו. לא
מסרב!", צרחה עליו בקול רם.
כמובן שרות דיברה איתה, מנסה להסביר לה שמעשיה וצורת הדיבור
שלה מפריעים ופוגעים קשות בדורון, אך דבריה של רות נפלו על
אוזניים אטומות. שרה לא שינתה את דרכיה, היא היתה עקשנית וצרת
אופקים. כמובן שהתנהגות זו הציקה רבות לרות. היא לא רצתה שבעלה
לא ידבר עם אימה. היא היתה בוכה בלילות. בכי חרישי ושקט. מקווה
שהשניים יסתדרו יום אחד.

דורון היה סופר מתחיל. הוא כתב מספר סיפורים קצרים שהתפרסמו
בכתבי עט, אך טרם כתב ספר. הוא רצה להצליח. רצה מאוד. הוא לא
היה מעוניין שרוב מאווייו ישארו בגדר חלומות. רוב חייו הוא היה
כישלון. כישלון חברתי ואקדמי. הוא לא הצליח להחזיק עבודה, לא
הצליח לסיים את התואר, לא הצליח בכלום. הוא פשוט היה כלומניק
שבזבז את חייו. הוא העדיף בטלה במקום עבודה קשה או לימודים
משעממים.
באחד ממקומות העבודה שלו הוא היה תומך טכני. תפקיד שבו הוא
העניק עזרה מקצועית ללקוחות שרכשו את התוכנות שמקום העבודה שלו
סיפק. הוא שנא עבודה זו, שנאה עזה. הוא לא סבל את הלקוחות
המעצבנים, הסתומים והצועקים. נמאס לו מהטמטום שלהם ומהתלונות
הלא מוצדקות שלהם. הוא היה חוזר אומלל הביתה. אשתו הרגישה בכאב
שלו, אך לא ידעה מה לעשות בנידון. היא פשוט סבלה איתו.

דורון התיישב שוב מול המחשב, מנסה להגות רעיון חדש לכתיבה,
פחות בוטה וגס ממה שכתב לפני כן. אך ברגע שהוא התיישב הוא חש
בכאב ראש עז ובסחרחורת. הוא עזב את המחשב ונשכב על המיטה. הוא
החליט לנוח קמעה, לפני שהוא ימשיך בכתיבה. המנוחה תעזור לו,
חשב. הוא קיווה שכאב הראש יעלם ללא צורך שהוא יטול גלולה. הוא
לא היה מסוגל לבלוע כדורים. לא משנה אם הגלולות היו קטנות עם
ציפוי שמקל על הבליעה. הוא פשוט לא היה מסוגל.

פרק 3

רות יצאה מהמקלחת, מטפטפת על רצפת השיש. גופה היה חטוב להפליא.
חזה גדול ומוצק, שיער שחור חלק ושופע, פות יפה ופורח כמו חמניה
בשדה הפתוח ורגליים ארוכות וסקסיות. היא היתה בנויה בצורה
מדהימה. הסקס איתה היה דבר מדהים. זה היה תענוג שמימי לגמור
בתוכה, בזמן שרגליה החטובות פתוחות לרווחה.

היא נטלה מגבת, עוברת בעדינות על כל חלק בגופה. על חמוקיה
הנהדרים, על שיערה הכהה והמקסים. היא דאגה לנגב את עצמה
לחלוטין, לא כמו בעלה שיצא חצי רטוב מהמקלחת. היא לא הבינה למה
הוא אינו מייבש את עצמו. דבר זה נשגב מבינתה.
לאחר שסיימה, פנתה לחדר השינה, נזהרת לא להחליק על הרצפה
הרטובה. כאשר נכנסה לחדר, נכבה החשמל בדירתה. חושך מוחלט שרר.
היא לבשה את חלוקה שהיה מונח בקצה המיטה, וגיששה באפילה לעבר
דלת הכניסה. היא יצאה החוצה למסדרון הבניין, שלמזלה היה מואר
באותה עת. פתחה את ארון החשמל והרימה את המפסק. האור בדירתה
חזר. ברגע שהיא פנתה למפתן הדלת היא הרגישה חבטה עזה בעורפה.
היא נפלה על הרצפה. חצי גופה התחתון במסדרון וחציו השני בתוך
הדירה.

היא התעוררה ומצאה את עצמה בחדר השינה שלה, קשורה אל המיטה.
ידיה היו קשורות בחבלים דקים אל ראש המיטה ורגליה נקשרו לשני
קצוות המיטה, משאירים את רגליה פתוחות. היא היתה ערומה
לחלוטין, ערומה כביום היוולדה.
לפתע נכבה האור בשנית. הפעם היא לא יכלה לעשות מאומה. היא גם
לא יכלה לצעוק. פיה היה חסום במטפחת עבה, דבר שהקשה עליה לדבר
ועל פי כמה וכמה לזעוק לעזרה.
דמות חשודה נכנסה אל חדר. פחד מצמרר אחז בה.
"אני אוריד את המטפחת שעל פיך, אך תבטיחי לי שלא תצעקי, שאם כן
תעשי זאת, אני יחתוך אותך. יבתר אותך לאינספור חלקים. את תראי
כמו יצירת מופת של פיקאסו".
"את מבטיחה להיות שקטה?", שאל.
רות הנידה בראשה לחיוב.
הוא הסיר את המטפחת. היא נשמה לרווחה. המטפחת מנעה ממנה לנשום
בקלות. היא היתה זקוקה לאוויר. הרבה אוויר.
"מי אתה?", שאלה.
"שקט. רק אני מדבר פה!", ענה.
הוא פשט את בגדיו ועלה על המיטה, מקרב את איבר מינו הזקוף
ומוכן לפעולה לפיה החושני.
"אני הולך לעשות לך את הטובה של החיים שלך. אם תירגעי ולא תעשי
בעיות את תהני יותר מאי פעם", הצהיר.
"אני רוצה שתמצצי לי. אני רוצה להרגיש את הזין שלי נשאב לתוך
הגרון שלך. אני רוצה שתמצצי כמו שואב אבק של הובר. עמוק, עמוק
בתוך הגרון שלך. אני רוצה שתכניסי אותו כל כך בפנים, עד
שתרגישי שאת חייבת להקיא".
רות פתחה את פיה והעניקה לו מין אוראלי. היא השתדלה לעשות את
המקסימום במצב הגרוע שבו היא נקלעה. היא פחדה פחד אימים ולא
רצתה שהוא יהרוג אותה בגלל שהיא סירבה לשתף פעולה.
"את יודעת טוב את העבודה", אמר בזמן שהוא נהנה מהתענוג הנפלא.

"די זה מספיק. עכשיו אני מתכוון לחדור לתוכך. לתוך הכוס החם
והצר שלך".
"הרגליים שלך כבר פתוחות כדי לקבל את הפינוק שאת מחכה לו. יש
לך כוס מדהים, פשוט מדהים", אמר בהתלהבות.
"בבקשה לא", אמרה בוכיה.
"אמרתי לך לסתום את הפה, יא בת-זונה, אני לא אחזור על זה שוב",
אמר בעצבנות.
"אבל ...", ניסתה לאמר דבר מה.
"שקט!", צרח עליה והניף את ידו, מעניק לה סטירה מצלצלת.
"אתן הנשים לא מבינות מה התפקיד שלכם בחיים. המשימה שלכם היא
להיות עקרת בית טובה וזונה במיטה. הבעיה היא שאתן לא מספיק
צייתניות, יש לכן פה גדול ומלוכלך. לדעתי הנשים נבראו למען
הגברים, נבראו כדי לספק את היצר הטבעי והאנושי שלנו. המצב יהיה
הרבה יותר טוב אם אתן תסגרו את הפה ותפתחו את הרגלים".

הוא חדר לתוך הפות הרחב והיפה שלה. מחדיר עמוק את איבר מינו
הגדול והעבה. הוא נהנה מכל רגע, משוכנע שגם היא מרגישה כך,
למרות היותה קשורה למיטה. אך היא לא נהנתה, היא סבלה מכל פעם
שהוא חדר מחדש. היא הרגישה את הכאב השורף בתוך גופה, עמוק בתוך
איבר מינה. הרגשה של גועל וחלחלה אחזה בה, הרגשה שהחלה כאשר
הוא הכניס את איבר מינו לתוך פיה התמים והמתוק. היא עדיין
הרגישה את הטעם המר והמלוח שהשאיר איבר מינו בתוך פיה. היא
רצתה להקיא, להקיא את הגועל הנפש שפלש אליה, אבל היא היתה
כפותה למיטה, נאנסת על-ידי גבר אכזרי חסר מצפון. חיה מסוכנת.
חיה כמו כל הגברים.

הוא נאנח אנחת סיפוק כאשר גמר בתוכה. נוזל חם, דביק וסמיך נזל
החוצה מתוך איבר מינה הכואב, מכתים את הסדינים הנקיים. לאחר
שסיים, קם ופנה לכיוון המטבח. הוא החליט להכין לעצמו כוס קפה.
הוא התעייף מהמאמץ הפיסי הקשה שעבר עליו, והוא החליט לשתות כוס
קפה חם ומרגיע כדי להתעורר ולהתרענן.

לאחר המנוחה הקצרה שלו, הוא חזר לחדר, אוחז בידיו בחבל דק. הוא
קירב את החבל לצאוורה הענוג. היא ידעה את המתרחש. ידעה שסופה
קרוב. היא הביטה בו באימה. הפחד ניכר בעיניה הכחולות. פחד משתק
ונורא.
הוא לפת את צאוורה בחבל הדק, חונק אותה בעוצמה גברית עזה. הוא
נהנה מרגע זה, יותר מהאקט המיני. מעשה הרצח נתן לו סיפוק חסר
תקדים, סיפוק אלוהי. היא לא יכלה להאבק. לצערה היא שכבה על
המיטה, גוססת לאט לאט. לאחר זמן קצר שנראה כמו נצח היא חדלה
לנשום. סופה המר הגיעה. היא כבר לא היתה בין החיים.
הוא התרומם מהמיטה, לבש את בגדיו ויצא מהדירה. חיוך רחב היה על
פניו, חיוך של סיפוק שלא מהעולם הזה. תענוג שהוא מייחל לכל
גבר. תענוג שמימי.

פרק 4

דורון התעורר מהתנומה שלקח. כאב הראש שלו כמעט עבר והוא הרגיש
יותר טוב. הוא ניגש אל המחשב, מתיישב על הכסא שרכש בזול לפני
מספר חודשים. אומנם הכסא לא היה יקר, אך הוא לא היה נוח. אשתו
הציעה לו לרכוש כסא חדש, אך הוא סירב. קמצנותו גברה עליו.
אפילו חמותו המכשפה הציעה לו כסא חדש ונוח במתנה, היא חשבה
לתומה שכך היא תכפר על ההתנהגות הדוחה שלה, אך הוא סירב לה
בנימוס. הוא לא רצה להיות חייב לה.

הוא החליט שהוא חייב לכתוב סיפור מצליח. סיפור שיוציא אותו
ממצבו הנוכחי. סיפור שיעניק לו את ההכרה שלה הוא ייחל. שיעניק
לו את הממון והעושר שבו הוא חפץ יותר מכל.
הוא הצטער על העובדה שהוא הזניח את הכתיבה כאשר הוא היה נער
מתבגר. אם הוא היה מתמיד, חשב לעצמו, מצבו היה יכול להיות יותר
טוב. הוא כתב סיפור אימה קצר כאשר היה ב- יב' ושלח אותו
לכתב-עת לנוער. כתב-עט פופולרי בשעתו. זה היה פרוייקט משותף עם
חברו הטוב לשעבר. הם הסכימו שדורון יעסוק בכתיבה וחברו דניאל
ידאג לאיורים. לדניאל היה כישרון מולד בכל הנוגע לציור ומבחינת
דורון הוא היה הברירה הטבעית בנושא, כמו-כן הוא היה חברו הטוב.
בנקודה מסוימת בחייו, דורון ראה בדניאל את האח שלא היה לו. את
אותה הרגשה הוא החזיק עמוק בפנים, בתוך ליבו.
אך הסיפור לא פורסם. דניאל הכשיל את כל העניין בכוונת זדון.
כאשר הם היו בפגישה עם עורך כתב-העת, דורון נטה להסכים לדבריו
של העורך והחליט לשתף פעולה איתו. העורך מצידו הביע נכונות
לפרסם את הסיפור המרתק, ולתת לדורון ולדניאל תמורה כספית
הולמת. אך דניאל סירב. הוא היה בחור עקשן שחשב שהוא תמיד צודק,
שהוא יודע הכל יותר טוב מכולם. הוא היה בעל אופי מתנשא ודוחה.
על פניו היה תמיד חיוך. חיוך אשר העיד שהוא שבע רצון מעצמו.

דורון ניגש לעבודה. הוא פתח את תוכנת הוורד והחל לכתוב. לפתע
נשמעה דפיקה בדלת. בתחילה הוא העדיף לא לגשת לדלת. כנראה מדובר
במתרימים, חשב לעצמו. מתרימים מטרידים. עדיף שילכו כלעומת
שבאו.
אבל בסופו של דבר הוא קם וניגש לדלת הכניסה, מסתכל החוצה דרך
העינית. זה היה הרגל שהוא אימץ לעצמו. הוא לא ידע אם יהיה
בכוחו לזהות מייד מטורף אמיתי, אם יראה אחד כזה, אך תמיד עדיף
לבדוק לפני כן. אך זה לא היה מתרים או מטורף. במסדרון עמדו שני
שוטרים לבושים במדים כחולים.
"מר לוי, פתח הדלת בבקשה. זוהי המשטרה !", צעק אחד השוטרים
מעברה שני של הדלת.
דורון פתח את הדלת, מרגיש בשמץ של אי נוחות שגם אנשים חפים
מפשע חשים, כאשר אנשי החוק מגיעים אליהם ללא הזמנה.
כאשר נפתחה הדלת לרווחה, אחזו השוטרים בדורון, כופתים אותו
באזיקים.
"מר לוי. הנך עצור באשמת אונס ורצח של אשתך המנוחה, רות לוי",
אמר אחד השוטרים.
דורון היה בהלם מוחלט. הוא לא ידע מה קרה. הכיצד עוצרים אותו
על פשע שלא ביצע. הרי הוא אינו אשם. התקף חרדה תקף אותו והוא
התעלף על רצפת המסדרון.

"הנה הוא מתעורר", אמר השוטר הבכיר. "אין צורך להזמין חובש".
דורון התאושש לאיטו. מנסה להבין את המתרחש. את מה שאירע. הוא
שכב על הרצפה הקרה, אך ללא אזיקים. השוטרים העדיפו להסיר אותם
בזמן שהעניקו לו עזרה ראשונה נאותה ומקצועית.
השוטר השני רכן על הרצפה, מנסה להעריך את מצבו הנוכחי של
דורון. לפתע דורון שלף את האקדח מהנרתיק, כיוון אותו אל ראשו
של השוטר וירה. השוטר התמוטט על הקרקע ללא רוח חיים. מותו היה
מיידי. הכדור חדר למוחו וריסק אותו בצורה אכזרית, משאיר חור
גדול מאחורי ראשו. כתם דם גדול התפשט על הרצפה המטונפת וחתיכות
של מוח ושברי גולגולת היו מפוזרים עד לקצה המדרגות.
דורון ניסה לירות גם בשוטר הנוסף, אך הוא לא היה מספיק זריז.
השוטר ירה בו באופן נמרץ, מחורר את אזור החזה בכמות בלתי
מבוטלת של כדורים. השוטר ירה, עד שמחסנית אקדחו התרוקנה לה.

דורון שכב על הקרקע ללא רוח חיים. גם סופו הגיע. לא סוף מר,
אלא סופו של הסבל. דורון קיבל את מנוחתו, את השקט והשלווה. את
מנוחת העולמים.