שוב סתיו, ואני מרגישה עצמי תלושה כל כך,
מילות געגוע לימים בהם הייתי שייכת
שוב מציפות את תשוקת היצירה שלי ואני
נוטה לחשוב שאין ברירה אלא להיכנע.
אני תוהה שוב ושוב היכן הייתי היום לולא
היה קורה מה שקרה. וזה לא משהו מסויים
מאוד, אולי רק הדרך בה התנהלתי עד כה.

תחושה של סגירת מעגל שוב חגה מעלינו,
ואם נרצה או לא - יש משהו חגיגי באור הזה,
בשקיעות המוקדמות הללו, הממתינות
בסבלנות רבה לתקופת החגים, ומחג לחג
אנחנו נעשים רגשניים יותר, עצובים יותר
גם אני ושכמותי, מי שעקר כל זכרונותיו
מוצא את עצמו מזיל דמעה לזכר תקופות.

ושוב הציפייה הדרוכה לגשם, הניסיון להחביא
את ההתרגשות הרווחת מכל משב רוח קריר,
והחיבוקים כשהיורה סוף סוף ממטיר -
כאילו שטיפות הגשם כולן נועדו למתחבקים.
שער לתקופה אפורה ומכורבלת נפתח שוב,
ואני כבר משתוקקת לעבור בו, שוב להירטב
ולקפוץ משלולית לשלולית בדרכי. כמו אושר.