פרק 1

"ג'ים ניהל שיחה עם פול, בלילה שהוא (פול) נפטר", אמרה קרול.
קרול היתה אשה מבוגרת, רזה ונמוכת קומה. טון דיבורה היה
חמור-סבר. פול היה אחיה הצעיר. מותו בטרם עת היווה מכה לכל אלה
שהכירו אותו; משפחה וחברים. קרול אהבה את אחיה הצעיר, ההיפרדות
ממנו היתה קשה, והכאב לא פג. ידוע שהזמן עושה את שלו, מרפא את
הפצעים בלב, אך לא כך במקרה זה, לא אצל קרול.
"ג'ים התנהג בצורה לא נאותה. טון דיבורו היה קשה בזמן שיחתו עם
פול. מסכן פול, הוא לא ידע שהסוף היה קרוב, המוות חיכה לו
בפינה, אורב בצללים", אמרה קרול בנימה ביקורתית.
"כמובן שהוא לא ידע שמותו קרב", ציינה טרישה, נכדתה של קרול.
"את צודקת", ענתה קרול בחיפזון. "כיצד ניתן לדעת דבר כזה?";
פניה החווירו באומרה זאת.
"האם הם ניהלו שיחה ארוכה?", שאלה טרישה.
"אני לא זוכרת אם אכן כך. מה שידוע לי הוא שהשיחה התנהלה בקול
רם".
"האם הקשבת לשיחתם?", שאלה שוב טרישה.
"הייתי באותה עת בחדר בקצה השני של המסדרון. הדלתות בחדרים היו
פתוחות לרווחה".
"אז בטח שמעת את השיחה".
"לא יכולתי שלא להקשיב", ענתה קרול.
"האם שמעת הכל?"
"שמעתי את רוב השיחה".
"על מה הם דיברו ?", שאלה טרישה בזמן שסקרנותה גאתה.
"על אותו סיפור ישן. ג'ים כעס על פול, על כך שהוא חי על חשבונו
באחוזה ועל העובדה שהוא בזבז את הכסף שירש מאבא".

כך הרגיש ג'ים. הוא השקיע את מיטב זמנו בעסק, עסק אשר מימן את
תחזוקת האחוזה וגם את אורח חייו של פול. כך לפחות נראו הדברים
מנקודת מבטו של ג'ים. אך זה לא היה מדויק. נכון, פול לא השתתף
בעול הכספי, אך על-פי הצוואה הוא היה זכאי לחיות באחוזה.

משב רוח קרירה עבר בחדר.
"הכיצד יש רוח בחדר? הרי כל החלונות סגורים היטב", אמרה קרול
בהתפלאות.
הטמפרטורה במד החום שליד השידה, ירד פלאים. קור מקפיא דם מילא
את החלל.
האש באח דעכה וכל אשר נותר הן מספר גחלים לוהטות חסרות תועלת.
"יקירתי, את יכולה להוסיף עוד בולי עץ לאח ?", ביקשה קרול.
"כמובן, אני אחזור בעוד מספר רגעים", ענתה טרישה ויצאה לכיוון
האסם.

עייפות כבדה נחתה על קרול, והיא החליטה לתפוס תנומה קלה.
לפתח נשמע רעש, דלת החדר נסגרה. קרול התעוררה בפתאומיות, אך לא
ראתה דבר. בחדר שררה אפילה מוחלטת.
"מי שם?", שאלה בפחד; "טרישה, האם זו את?"
לא היה מענה. דממה מוחלטת.
חרדה עזה אחזה בקרול. היא חשה בפחד אימים, פחד משתק. לאחר מספר
שניות היא התעשתה. היא פנתה לכיוון הדלת בזריזות ויצאה החוצה.
היא רצה כל עוד נפשה בה. היא הייתה אשה זקנה, אך הפחד הנורא
גרם לה לברוח במהירות האפשרית. לאחר זמן מאוד קצר כוחותיה
אזלו. היא עצרה כדי לנוח. לפתע היא הבחינה בדמות מסתורית,
נשענת על עץ האורן שבחורשה. הדמות הייתה עם הגב אליה ולכן לא
ידעה במי מדובר. אט אט, הדמות סובבה את ראשה. קרול חשה את הפחד
זורם בעורקיה. היא התעלפה, זה היה יותר מידי בשבילה. יותר מידי
לאשה בגילה.

קרול התעוררה, וגילתה שהיא שוכבת על הקרקע הבוצית. היא ניסתה
לקום, אך מעדה. היא ניסתה בשנית והצליחה להתרומם. היא הבחינה
בקברו של פול, שלצידו מונחות שתי גופות. היא התקרבה כדי לראות
באלה אנשים מדובר. כאשר היא התקרבה די והותר, היא נדהמה. על
הקרקע היו מונחים ג'ים וטרישה ללא רוח-חיים.
לפתח נשמעו צעדים מאחוריה. קרול הסתובבה והנה הוא עמד שם.
"מי אתה?", שאלה קרול.
"מי אני? זה לא חשוב", ענה.
הוא הרים את הגרזן שהיה ברשותו והניף אותו בפראות על ראשה של
קרול. גולגלתה נסדקה ופרץ אדיר של דם הכתים את קבר השיש.
'אני לא חשוב, לא חשוב בכלל', אמר לעצמו בציניות, והסתלק לתוך
החורשה האפילה.

פרק 2

זה היה יום נהדר. קרני השמש האירו את חלקת האדמה היפה, אשר
הייתה מלאה במגוון רחב של צבעים; ורוד, אדום, לבן וכמובן ירוק,
הרבה ירוק. בראד וניקול היו מאושרים. זה היה אחד הימים היפים
ביותר בחייהם. הם היו בדרכם לבית שרכשו, הבית שבו הם התכוונו
להקים משפחה ולבלות את חייהם המשותפים.

"הנה הגענו", אמר בראד בהתרגשות.
"זה מדהים, פשוט מהמם", אמרה ניקול בהתלהבות.
הם החנו את רכבם ונכנסו פנימה. האושר ניכר על פניהם בבירור. הם
היו ברקיע השביעי. זה הבית שהם רצו והנה סוף סוף הוא שלהם.

הימים עברו, ובראד וניקול התאקלמו להם בנוחות רבה בביתם החדש.
באותו יום, בשעות הערב, בראד היה בחדר העבודה שלו, עסוק
בענייניו, וניקול הייתה עסוקה בקריאת ספר מתח בחדר המגורים.
לפתע היא שמעה רעשים ליד דלת הכניסה. היא החליטה להציץ קודם
דרך החלון. היא חשבה לעצמה שניתן לזהות מייד מטורף אמיתי, אם
תראה אחד כזה. אך היא לא ראתה מאומה. היא פתחה את דלת הכניסה
בהיסוס, מציצה קלות החוצה, לראות אם אכן יש שם מישהו. לאחר
ההצצה החטופה, היא סגרה את דלת הכניסה ווידאה אם הדלת נעולה
כראוי. 'ניקול, את קוראת יותר מידי ספרי מתח', אמרה לעצמה
בצחוק.
היא ניגשה לחדר המטבח כדי לקחת משקה קל, גרונה היה יבש והיא
הייתה זקוקה למשקה מרענן. לאחר שסגרה את דלת המקרר, הוא עמד
שם. היא לא הספיקה להגיב. הוא הלם בה באגרופו בעוצמה.

היא נשכבה על הרצפה והוא נשכב עליה, קורע את חולצתה, מנסה למשש
שדיה השופעים.
"הצילו!", היא זעקה.
"סתמי את הפה, כלבה!", הוא צרח עליה והלם בה שנית באגרופו.

בראד שמע את צעקותיה וירד במהירות האפשרית לכיוון המטבח. כאשר
הגיע הוא ראה את ניקול שרועה על רצפת המטבח, פניה מכוסים בדם.
"מה קרה?!", שאל בהיסטריה.
"היה פה פורץ, הוא ניסה לאנוס אותי", אמרה בבכי.
"אני הולך להתקשר למשטרה ולפרמדיק".
בראד הרים את ניקול בזרועותיו והניח אותה בעדינות על הספה
בסלון. לאחר מכן, הוא התקשר לתחנת המשטרה ולחובשים, והאיץ בהם
להגיע בהקדם האפשרי.

פרק 3

ניידת המשטרה חנתה בחוץ. החובשים הגיעו כבר לפני כן, כדי
להעניק עזרה רפואית מהירה.
שוטר גבה קומה נכנס לביתם של ניקול ובראד. ניקול שכבה על הספה
בסלון, בזמן שהצוות הרפואי טיפל בפצעיה.
"שלום אדוני, אנוכי לוטנט אלן גולד", פנה השוטר לבראד.
"אני מודע לסערת הרגשות שבה אתם נמצאים, אך אני חייב לקחת עדות
מוקדם ככל האפשר. אנו לא מעוניינים שמטורף יסתובב חופשי
ברחובות", הוסיף אלן.
"כמובן, רק נא המתן עד שיסיימו לטפל באשתי", ענה בראד.

אלן לקח בתחילה עדות מבראד, ולאחר שניקול טופלה והתאוששה קלות,
נלקחה עדות גם ממנה. בנוסף לעדותה של ניקול, נבנה דיוקן
משטרתי, על-פי התיאור שמסרה. דבר אשר יועיל לכוחות החוק לעצור
את הפושע בהקדם האפשרי.

אלן סיים את עבודתו בביתם של ניקול ובראד ויצא לדרכו.
'הרוצח חזר', חשב לעצמו; 'הרוצח שחיסל באכזריות את ג'ים, טרישה
וקרול זכרונם לברכה'.
'אבל זה לא מתאים, זה לא מתאים לפרופיל שלו. הוא רוצח, לא אנס.
על הגופות לא התגלו סימני התעללות מינית. האם ייתכן שמדובר
באדם אחר?'
מחשבה זו הטרידה את אלן והוא החליט לחקור את העניין כולו
לעומק. הוא רצה לתפוס את הרוצח וכמובן גם את האנס, לא משנה אם
מדובר באדם אחד או שניים. העיקר לשים את הפושע או הפושעים
מאחורי סורגים.

אלן חזר למשרדו. הוא החליט לגלגל את העניינים במהירות. מבחינתו
החקירה בנושא זה היא בעלת חשיבות גבוהה.
'אני חייב לפענח את התעלומה. חייב!', אמר לעצמו.
"דן, בוא למשרד בבקשה", קרא בקול רם.
דן, סגנו של אלן נכנס למשרד. מדיו היו מגוהצים ומסודרים. הוא
נראה כשוטר למופת.
"כן, אלן מה העניין?", שאל.
"חובה להגביר את הסיורים באיזור, במיוחד בשעות הלילה. יש למנוע
עוד תקרית כמו זו שהיתה לפני מספר שעות. אני מציע להתחיל
עכשיו".
"כמובן אלן. אני רק אסיים מספר דברים ואז אצא לדרכי".

דן נכנס לניידת המשטרה ויצא לדרכו. הוא אהב את תפקידו. מבחינתו
להגן ולשרת את הציבור הייתה משימה חשובה. לא סתם קלישאה. הוא
היה עירני הלילה, עירני מספיק כדי לעקוב אחר כל התרחשות חשודה.
מאה אחוז מאמץ לא יבטיח שמקרים כאלה לא יקרו שוב, אבל יש סיכוי
למנוע אותם, ועוד יותר חשוב לתפוס את הפושע.

דן החנה את הניידת במגרש החניה של מסעדת אוכל מהיר, בקצה
העיירה. זה היה הרגל עבורו; לבדוק מגרשי חניה במסעדות ובתחנות
דלק.
'מה יש לנו כאן?', הוא ראה טנדר אדום, אשר המנוע שלו עדיין פעל
והפנסים שלו האירו באור חזק את החלק הדרומי של מגרש החניה.
החלק שפנה אל החורשה.
השוטר דן, התקרב בזהירות יתרה לעבר הרכב החשוד. במבט ראשון הוא
ראה שאין איש בתוך הרכב.
הוא הוציא את הפנס שלו והאיר אל תוך הרכב. מחפש רמזים לגבי
תעלומה זו. הוא ראה דם. כתמי דם על המושב האחורי.
לפתע הוא שמע צעדים מאחוריו. דן שלף את אקדחו והסתובב במהירות,
וכמעט שלח ירייה אל תוך האפילה. אבל לא היה שם אף אחד. הוא
הוריד את האקדח. הוא הרגיש את הדופק שלו רץ במהירות. הדם היכה
ברקותיו.
משב רוח קל עבר במגרש החניה. הוא שמע רחש נוסף. הפעם זו היתה
קופסת קרטון שנגררה בשל משב הרוח.
לפתע הוא הרגיש חבטה עזה בראשו. הוא נפל על הקרקע. הוא ניסה
לחפש את אקדחו, אך כנראה הוא איבד אותו כאשר הוא צנח על
האספלט.
והנה הוא עמד שם. האקדח של דן בידו. הוא דרך את האקדח, והכניס
אותו לפיו של דן שטרם התאושש מהמכה שנחתה עליו. הוא שיחרר
כדור. מוחו של דן נמרח על הקרקע. שלולית דם גדולה החלה להתפשט,
צובעת את האספלט השחור בצבע אדום כהה. כהה וסמיך.
הוא לקח את האקדח ונעלם אל תוך החורשה. נעלם שוב עד לרצח הבא.

פרק 4

גופתו של דן התגלתה מוקדם בבוקר שלמחרת, על ידי עובר אורח
תמים, אשר נחרד מהמראה הזוועתי.
אלן הגיע מייד לזירת האירוע. הוא חש ברע. מין הרגשה של שחור
בפנים. הוא ידע שזה לא הזמן להתאבל. הוא חייב לתפוס את הרוצח.
חייב. הוא היה נתון בסערה של רגשות מעורבים.
'למה לא שמרתי על קשר רדיו בלילה? למה?', ייסר את עצמו
במחשבות. 'איבדתי סגן וחבר טוב, והכל בגלל פסיכופט שמסתובב לו
חופשי ברחובות. הגיע הזמן לשים לזה סוף. אני אתפוס את הפושע
בקרוב. זו הבטחה'.

בקצהו המרוחק של בית הקברות היה צוק תלול. במדרון התחתון של
אותו צוק, זרם נחל אשר הזרם בו היה חזק, מפאת הגשמים הרבים
שירדו ובשל הפשרת השלגים בהרים שבצפון. בבית הקברות הכל התחיל.
הרצח הראשון, הארור והאכזרי.
אלן הגיע לבית הקברות כדי לחקור היכן הכל התחיל. אולי הוא ימצא
רמז אחד או שניים, רמז אשר יוביל אותו לרוצח המתועב.
"מה, לעזאזל", אמר אלן בהתפלאות.
הקבר של פול היה פתוח, בפנים ארון הקבורה היה פתוח אף הוא, אך
הוא למרבה ההפתעה היה ריק.
"הכיצד ייתכן דבר כזה?", מלמל לעצמו.

"נכון, אני חי".
אלן הסתובב במהירות מדהימה, עם אקדח שלוף, טעון ודרוך לפעולה.
"פול?", שאל אלן בתדהמה.
"כן זה אני, חי ונושם. לא כמו הקורבנות הרבים שלי", אמר פול עם
חיוך מרושע על פניו.
פול שלף סכין וניסה לדקור את אלן. אלן לא היסס לפעול. הוא ירה.
פול נשכב על הקרקע הלחה. הוא שכב שם ללא תזוזה. אלן התקרב אליו
בזהירות עם אקדח שלוף. אבל הוא התקרב יותר מידי. פול חבט
ברגליו של אלן והפיל אותו על הקרקע. הם נאבקו זה בזה במשך מספר
דקות, לא שמים לב לעובדה שהם קרובים לקצה המדרון התלול.
ברגע האחרון והמכריע, אלן ראה שהם על סף התהום. הוא נזהר לא
להתקרב יותר מידי לקצה, ובאותה עת הוא בעט בעוצמה בפול. פול
נפל אל הנקיק העמוק, גופתו צנחה אל תוך הנחל ונסחפה על-ידי
הזרם הגועש.

אלן ומשלחת חיפוש ניסו במשך מספר ימים לאתר את גופתו של פול,
אך ללא הועיל. גופתו לא נמצאה. למרות זאת אלן היה משוכנע
שנפתרה התעלומה ופול אינו בין החיים.
החיים בעיירה השקטה חזרו למסלולם. לשגרה הנינוחה ולתקווה שלא
יהיה יותר רצח נורא ומתועב בפינתם השלווה על פני האדמה.