היה הייתה נסיכה, הנסיכה גרה בבית גדול מעץ שנמצא ליד הארמון.
הארמון בממלכה היה גדול ומפואר ונחשב לארמון הכי גדול ברחבי
העולם.
הסיבה שהנסיכה גרה בבית קטן ליד הארמון ולא בארמון עצמו היא
מכיוון שכבר בגיל צעיר הנסיכה רצתה לגור בבית קטן לבדה, שם
תוכל להיות חופשייה לעשות את מה שעל ליבה..
הנסיכה הייתה ידועה בשל חיוכה הרחב והתמידי, ואנשים היו באים
לראותה רק כדי לראות כיצד היא לא מפסיקה לחייך. אך הנסיכה גם
הייתה ידועה בשתיקתה, הנסיכה יכלה לדבר אך עשתה זאת בפעמים
מועטות בלבד, ולרוב רק כאשר רצתה משהו.
יום אחד הנסיכה נכנסה לארמון וניגשה למלך ולמלכה ואמרה להם
שמשעמם לה.
המלך והמלכה נדהמו מההצהרה של הנסיכה ומיד קראו לכל ליצני
החצר, להטוטנים, טבחים ומאלפים לחצר המלוכה לבדר את הנסיכה.
היו כל מיני מופעים המרהיבים. להטוטן שאכל חרבות בוערות, מאלף
של ארבעה נמרים שנכנס איתם לכלוב, עשרה ליצנים שעלו על סוס אחד
וטבח שהכין עוגה בגובה של הארמון.
הנסיכה בהתה בהם וחייכה, פנתה למלך ואמרה: "עדיין משעמם לי".
המלך חשב וחשב כיצד יכול להפיג את שעמום ביתו ומחה כפיו ותוך
מספר שניות חצר המלוכה התרוקנה מאיש.
לפתע נשמעה מחיאת כפיים מצידה של המלכה, "אני יודעת" צעקה.
"נעשה תחרות בכל הממלכה, האדם שיגרום לנסיכה לדבר עליו ינצח
בתחרות!"
הנסיכה חייכה בידיעה כי אף אדם לא יכל לגרום לה לדבר עליו בפני
אחרים ולכן הסכימה לאתגר.
"אבל מה אם אף אחד לא יצליח ?" שאל המלך את המלכה.
"אל תדאג, ישנו אחד שיצליח לכבוש אפילו את לב בתנו"
"מי?"
"הגורל" ענתה.
המלך התיישב בכיסאו והחל לחשוב על הנאמר וחייך.
הנסיכה שכבר מזמן פרשה לביתה משעמום משיחת  הוריה, נשכבה על
מיטתה והביטה בתקרת העץ שלה ונרדמה במחשבות אחרונות על דרקונים
ואבירים.
וכך הידיעה על התחרות התפשטה ברחבי הממלכה ואנשים מכל קצוות
העולם הגיעו לדלתות הממלכה במטרה לזכות בתחרות ואולי אף בידה
של הנסיכה.
במהלך התחרות הנסיכה הייתה יושבת לבדה בדשא הממלכתי הרחב ואיש
איש היו מגיעים אליה, מתיישבים לידה ומדברים איתה, הנסיכה
הייתה מדברת איתם אך לרוב מדברת על עצמה או שותקת ומחייכת
לרוב.
אנשים היו מדברים איתה שעות, מספרים לה את סיפורי חייהם,
פותחים את ליבם אליה, בוכים, צוחקים מחבקים אותה אך היא המשיכה
לחייך ולדבר על עצמה.
אבירים היו מגיעים אליה עם שריון ולבן וסוס לבן שנצץ מהשמש,
היו יורדים מסוסם ומספרים לנסיכה סיפורי גבורה ומלחמות אדירים,
על דרקונים ותנינים.
הנסיכה התרשמה מאד מהסיפורים ונהנתה לשמוע אותם אז חייכה אך
עדיין לא דיברה.
יום אחד הגיע גבר, נווד, לארמון וביקש לגשת לנסיכה, השומרים
בכניסת הארמון הודיעו לו כי יש תשלום סמלי על מנת להשתתף
בתחרות וסביר שאין לו את הכסף הדרוש.
הנווד הסתכל אליהם ושתק וחייך.
השומרים בהו בו ונתנו לו להיכנס וצחקו ביניהם כי עוד מעט ילווה
החוצה בחברת מספר שומרים.
הנווד נכנס לארמון והחל לטייל בארמון, הנווד הלך מבלי לדעת לאן
ולבסוף הגיע למין אבן לבנה גדולה  
שנמצאת מאחורי חומה גדולה, האבן נמצאת באמצע אחו גדול שסוסים
רבים דהרו בו.
הנווד התיישב על האבן ובהה בשקיעה שהחלה לרדת.
לאחר מספר דקות הרגיש טפיחות יד על כתפו, הוא הסתובב בבהלה
וגילה כי הנסיכה עומדת מאחוריו בפנים כועסות.
"מה אתה עושה כאן!?"
הנווד חייך ואמר: "אל נא תכעסי רק טיילתי בארמונך היפה וחיפשתי
את המקום שיהיה לי בו הכי נוח לראות את השקיעה היפה ואז אלך לי
לדרכי."
"מכל המקומות בארמון זה המקום הכי נוח לך? יש לנו חמישה מצפים
שנועדו לראות את השקיעה בנוחות עם נוף יפה". אמרה בהתנשאות.
"אבל זה המקום שלי" השיב.
הנסיכה הסתכלה עליו מספר שניות ואמרה: "אני לא רוצה שתהיה פה
עוד, זה המקום שלי! לא שלך. "
הנווד המשיך לחייך ואמר: "יש פה מספיק מקום בשביל שנינו, אין
צורך לריב."
הנסיכה הביטה בו והתיישבה לצידו על האבן.
"מאיפה אתה מגיע?" שאלה.
"משום מקום" ענה.
"מה זאת אומרת?" שאלה הנסיכה בקול רם.
הנווד חייך.
"למה באת לכאן? בשביל התחרות? כדי לזכות בתחרות או בידי?"
הנווד פנה אליה ואמר: "כדי לראות את השקיעה"
הנווד סובב את ראשו חזרה את השקיעה וחייך.
הנסיכה הסתכלה עליו ולא הצליחה להבין את מעשיו פה.
"אתה יודע שאני הנסיכה ובקשותי הם כמו פקודת המלך עצמו, נכון?"
שאלה.
"כן, אני יודע" ענה.
"אז אני פוקדת עליך להגיד לי מאיפה אתה ולמה באת לכאן!" אמרה.
"באתי ממקום רחוק שאת לא מכירה את שמו ובאתי לכאן כדי לקחת
אותך איתי." אמר.
הנסיכה חייכה ואמרה: "ידעתי שבאת לזכות בידי! סובבה את ראשה אל
השקיעה וחייכה".
"לא באתי לזכות בידך" אמר.
"אבל אמרת שבאת לקחת אותי איתך!" אמרה.
"אכן. אבל לא על מנת לזכות בידך". ענה.
"אז לשם מה?" שאלה.
"הגורל עצמו לחש לי כי עלי לקחת אותך איתי" ענה.
"אני לא מאמינה בגורל" אמרה וגיחכה.
"ישנם דברים שקיימים בין אם את מאמינה בהם או לא" ענה וחייך.
הנסיכה התעצבנה קלות ואמרה: "אז לאן הגורל הזה שלך רצה שתיקח
אותי?"
"לשום מקום" ענה.
"הנסיכה התעצבנה וצעקה "מה זאת אומרת!?"
הנווד חייך, פנה אליה ואמר: "אני רוצה שתבואי איתי למקום שלא
ידעת שקיים"
הנסיכה הפסיקה לחייך, נשענה אחורה, חשבה מספר שניות ואמרה:
"למה שאני ארצה לעזוב את הכל, לוותר על כל מה שיש לי, כדי לבוא
איתך לשום מקום שלא ידעתי שקיים?"
"כי זה הגורל". ענה וחייך.
"אבל אמרתי לך אני לא מאמינה בגורל, ויש לי הרבה מה להפסיד
וכמעט שום דבר להרוויח" אמרה.
"זה לא משנה כי זה ברור כבר לשנינו שאת הולכת לבוא איתי. ולכן
בין אם תאמיני או לא תאמיני בגורל, את צריכה להבין שהעתיד כבר
נכתב" השיב לה.
הנסיכה חשבה  לרגע ואמרה: "אני לא באה איתך! מה שווה הגורל הזה
שלך עכשיו?"
הנווד קם מהאבן לקח את ידה ונישק אותה בעדינות ואמר: "השמש
שקעה ואני מילאתי את תפקידי כאן, אז אני אמשיך לי בדרכי. נתראה
שנית בקרוב. "
וכך הוא הלך ויצא מהארמון, הנסיכה נשארה על האבן וחשבה על
השיחה ולא יכלה להוציא את הנווד  מראשה.
הנסיכה קמה מהאבן והלכה לביתה ונרדמה על מיטתה במחשבות על
דרקונים ונוודים.
למחרת בבוקר התעוררה הנסיכה במחשבה מפחידה כי לעולם לא תדע למה
התכוון הנווד.
הנסיכה קמה מיד ממיטתה ורצה לארמון לחדרם של המלך והמלכה.
"מה היה הנווד שהגיע לארמון אמש?" שאלה בהתלהבות את המלך
והמלכה.
המלך והמלכה בהו בנסיכה מספר שניות, סובבו את ראשם אחד אל
השני, וענו: "לא שמענו על נווד שביקר בארמון אתמול..."
הנסיכה הסתובבה במהירות והחלה לרוץ אל שער הארמון מבלי להוציא
מילה.
המלך והמלכה הסתובבו אחד אל השני וחייכו.
הנסיכה רצה אל שער הארמון וניגשה אל השומרים.
"היכן הנווד שהגיע אתמול לארמון?!" צעקה.
"הוא יצא מפתח הארמון בשעת רדת השמש, הנסיכה" השיבו בזמן
שהשתחוו.
הנסיכה הביטה החוצה אל מעבר לשער הארמון וראתה שדות ירוקים,
פרדסים, בתים ובאופק רחוק ראתה את אזור הפרא של הממלכה.
זהו אזור בלתי ממופה, אזור מלא יערות גשם עבים וצפופים עד שלא
רואים את השמש מתוכם, אזור שבו חיים בעלי חיים פראיים שלא
מכירים את חוקי הממלכה, אזור שבו חוקי האבירות והאצילות אינם
תקפים יותר.
הנסיכה נתקפה פחד וליבה החל לפעום במהירות כי ידעה כי דרכו של
הנווד מובילה לשם.
הנסיכה ראתה כיצד השמש השוקעת מכסה בקרניה את כל הממלכה וכיצד
הממלכה מחשיכה אט אט עם השמש השוקעת.
הנסיכה ראתה כיצד אזור הפרא מחשיך כמעט לגמרי חוץ מאורות
זעירים ולא ברורים שנראו כאילו נובעים מעצי היער.
הנסיכה הרגישה כיצד ליבה פועם חזק יותר ויותר כאשר מבטה פונה
אל אזור הפרא וכאשר מבטה פונה הצידה כיצד ליבה מחסיר פעימה.
הנסיכה הרגישה כיצד ליבה דוחף אותה ללכת קדימה אחרי הנווד, אך
מוחה לא נתן לה לזוז והשאיר אותה קפואה על מקומה.
הנסיכה, מרוב תשישות ממאבקים בתוך עצמה, פרשה לחדרה ונרדמה על
מיטתה במחשבות על עצים וגחליליות.
יום חדש.
הנסיכה התעוררה בהרגשה מחודשת כאילו טיילה ביער כל הלילה
בעצמה, וקמה במעין אכזבה כאשר גילתה שהיא עדיין נמצאת במיטתה.
הנסיכה יצאה מחדרה במטרה ללכת לדבר עם המלך והמלכה כאשר נעצרה
על ידי קהל אנשים שהגיעו לנסות את מזלם לזכות בתחרות.
הנסיכה הסתכלה על האנשים בייאוש ולא יכלה שלא לדמיין שוב את
אזור הפרא ואת הנווד בתוך פני האנשים והרקע.
"רוצה לשמוע על סיפורי הדרקונים שלי?" שאל אביר ממלכה רחוקה,
"רוצה לרכב איתי על סוסי היחיד ממינו?" ביקר נסיך מממלכה
קרובה, "רוצה לשמוע את הבעיות שלי בחיים?" שאל איכר פשוט מהכפר
הצמוד לארמון.
הנסיכה הביטה בכולם ולא יכלה להוציא הגה מפיה.
הנסיכה החלה ללכת בין האנשים, שפינו לה את הדרך קדימה כשטיח
אדום, הלכה ולא התייחסה לאף אדם.
הנסיכה נכנסה לארמון ונכנסה לחדרם של המלך והמלכה, התיישבה על
מיטתם ופרצה בבכי.
"מה קרה נסיכתי?" שאלה המלכה בדאגה, "הכל יהיה בסדר, מה שתרצי
יתגשם" אמר המלך.
הנסיכה לא יכלה להגיב ורק נתנה להם ציור שציירה בליל האתמול
מתוך חלום.
המלך והמלכה בחנו את הציור מקרוב, חשבו מספר דקות ואמרו
יחדיו:
"אולי כדאי שתלכי למצוא את הגורל של עצמך".
הנסיכה הביטה במלך ובמלכה, חיוך עלה על שפתיה, "תודה!" אמרה
בשמחה ויצאה מהחדר בריצה.
הנסיכה הלכה לחדרה, סידרה לעצמה תיק עם אוכל ובגדים חמים, הלכה
לסוסה השחור ללא השם, חיבקה אותו, עלתה עליו והחלה לרכב אל עבר
אזור הפרא.
תוך כדי רכיבה הרגישה הנסיכה כיצד ליבה מתמלא בסקרנות ורגשות
סוערות שלא הרגישה מימה.
הנסיכה המשיכה לרכב כאשר במבט חטוף אחורנית ראתה כיצד אורות
הממלכה נעלמים באופק וכיצד
המרחק בין העצים הגבוהים קטן וקטן עד שכמעט לא ניתן לראות את
השמיים כלל או להבחין בין לילה ליום.
הנסיכה לא הרגישה פחד כלל, ליבה לא נתן לה לנוח ולא הרשה לה
לעצור אף לא לרגע.
גופה של הנסיכה גם כן שיתף פעולה כאשר לא הראה סימני עייפות
כלל.
לנסיכה לא הפריע דבר, כל מה שעבר בגופה היה רגש הסערה ויצר
ההרפתקנות שפעם בליבה.
הנסיכה הקפצה מעל מכשולים גבוהים בעזרת סוסה השחור, הלכה לידו
ועזרה לו בביצות ואגמים עמוקים שעברו בדרך.
הנסיכה לא ידעה כלל לאן היא הולכת, כל מה שידעה הוא שליבה דוחף
אותה קדימה אל הלא נודע ובפעם הראשונה בחייה היא הקשיבה לו.
לילה ירד, הנסיכה וסוסה עצרו מכיוון שסוסה הראה סימני עייפות
והנסיכה לא רצתה שיתעייף מדי מכיוון שמחר ישנו עוד יום קשה.
הנסיכה הכינה לעצמה אזור קטן ונוח לשכב בו מזרדים וחתיכת ענף
גדולה שמצאה מונחת לידה.
הנסיכה נשכבה עם חיוך גדול על פניה ונרדמה במהרה, אך לא לפני
שמחשבות על כוכבים נופלים ואש אדומה עלו לראשה.
השמש עלתה ואיתה הנסיכה קמה כאילו השמש עצמה נגעה בה על מנת
שתקום.
הנסיכה התעוררה ומיד העירה את סוסה בצעקה: "רוח! קוראים לך
רוח!" , הסוס התעורר במהרה והביט בנסיכה המאושרת שקופצת במקומה
וצועקת את שמו בהתלהבות.
הסוס עמד על רגליו מאושר שמהיום יש לו שם שניתן לו על ידי האדם
שאהב מכל.
הנסיכה עלתה על רוח ושניהם המשיכו לרכב קדימה אל הלא נודע.
הנסיכה ורוח רכבו במהירות רבה וכמעט ולא שמו לב ליער עצמו שחלף
במהרה על פניהם.
לפתע נתקלו השניים במחסום עשוי כולו מענפים שקשורים אחד לשני
ולא מאפשרים מעבר קדימה.
הנסיכה ירדה מרוח וניגשה אל המחסום כאשר לפתע נשמע מגבוה "למה
שתרצי לעבור?"
הנסיכה הביטה בסקרנות מעלה ולא ראתה דבר.
"אני לא חושב שתצליחי לעבור, לפחות לא לבדך" נשמע שוב הקול.
הנסיכה הביטה מעלה אל העץ והחלה ללכת מסביבו עד שלעיניה נגלה
מחזה משונה, ילד קטן, עם שיער בהיר, עיניים כחולות כמו הים
יושב לו על העץ כאשר לבוש אך ורק בחתיכת בד לבן שמכסה את רגליו
וחלק קטן מבטנו.
"מי אתה?" שאלה הנסיכה בקול מופתע.
"לא יודע" ענה.
הנסיכה הופתעה מהתשובה ושאלה "כיצד אינך יודע מי אתה?"
"לפני כמה שנים או שניות, איני בטוח, הייתי בים, שחיתי ולא
הייתי זקוק לאוויר מבחוץ או מזון מהאדמה כדי לחיות, והיום,
היום אני כאן יושב לי על עץ, ואיני יודע כיצד הכל השתנה" השיב
ועיניו נהפכו עצובות.
"אז איני מבינה דבר. כיצד אדם יכול להיות יום אחד חייה ויום
אחר אדם? ולמה אתה חושב שאתה יודע שאיני יכולה לעבור את המכשול
כאשר אינך אפילו יודע מי אתה?" שאלה הנסיכה.
"איני יודע דבר חוץ מזה, את המחסום הזה אי אפשר לעבור. הרבה
אנשים אמיצים ניסו ואף לא אחד הצליח לעבור את המחסום ולחזור
בחזרה בחיים." השיב הילד.
"מה יש מעבר למחסום? " שאלה בפחד הנסיכה.
"איני יודע, הרי אף אדם לא חזר לספר לי על כך" השיב הילד
בגיחוך.
"אני אנסה לעבור, אני מוכנה לשים את חיי בידי הגורל רק בשביל
הסיכוי למצוא את גורלי" השיבה בגאווה הנסיכה.
"מה שתרצי הוד מעלתה, אני רק ילד קטן. " השיב הילד ונעלם.
הנסיכה עלתה על רוח שבינתיים התרחק מהמחסום כדי ליצור מספיק
מרחק בשביל לעבור את המחסום בקפיצה, ושניהם רכבו ואכן עברו את
המחסום בקפיצה אדירה של רוח.
הנסיכה ורוח לאחר שהתלהבותם ירדה מהעובדה שהצליחו לעבור את
המחסום שמו לב מולם עמד מחזה שניתן לתארו רק כמשהו מין האגדות,
ליבם נפל ולא יכלו עוד להוציא הגה או צליל.
הנסיכה בהתה קדימה וראתה שורת בקתות עשויות מבוץ שנראה כאילו
נמשכות לעד אל תוך היער, הבקתות היו מפוזרות לכל עבר ולא היה
נראה כאילו היא נמצאת ביער אלא כי היער הוא הגינה של הכפר
המשונה הזה.
הנסיכה החלה להתקדם אל תוך הכפר, הנסיכה ראתה כי מסביב לבקתות
ישנם מתקנים לילדים עשויים בוץ ועלים יבשים, גלגל מים מחובר
לתחנת רוח קטנה הממוקמת על נהר קטן שבו גם תלויים בגדים
מלוכלכים שנראים ממתינים לרחיצה.
הנסיכה הביטה בבגדים ולהפתעתה ראתה כי כל הבגדים זהים.
היא המשיכה להתקדם אל תוך הכפר והחלה לתהות היכן כל האנשים
הגרים בכפר זה?
לפתע שמעה הנסיכה רעש דפיקות "בום בום בום".
הנסיכה נבהלה והחלה ללכת בהליכה איטית כאשר שמרה על שקט מכפות
מרגליה וסוסה רוח, אל מקור הרעש.
"שקט! אנחנו רוצים להתחיל!" שמעה הנסיכה כאשר התקרבה אל בקתה
שנראתה שונה משאר הבקתות מכיוון שהייתה רחבה ונראתה כמעין אולם
התכנסות.
הנסיכה הסתובבה סביב הבקתה בחיפוש אחר חלון רק כדי לגלות כי
הפתח היחידי שהיה הוא הדלת.
"טוב, מי היה בארמון הממלכתי באזור א'?" שמעה  מבפנים.
הנסיכה עזרה אומץ ונכנסה אל תוך הבקתה בשקט, הנסיכה הסתכלה
קדימה ולא האמינה למראה עיניה,
מולה עמדו כמאה איש, כולם נוודים, וכולם נראים אותו דבר!
הנסיכה הביטה בהם ולא יכלה להאמין כי כולם נראים בדיוק אותו
דבר, כולם נראים כמו הנווד שבא לבקר אותה בארמון!
"אני, ביום שלפני השמש האחרונה." ענה אחד הנוודים מהקהל.
"מה יש לך לדווח? " שאל האיש שעמד על במה קטנה ונראה כי הוא
מנהל את הישיבה מכיוון שבניגוד לכולם עליו היה כתר עשוי מבוץ.
"המסר נמסר אך איני בטוח כי היא הבינה אותו כלל, היא לא רצתה
לשמוע מה שיש בפי אליה."
"אני מבין, מי היה באזור ב'? שאל האיש שנית.
הנסיכה הביטה בכולם והתעלפה.
בוקר. יום חדש.
הנסיכה פוקחת את עיניה ורואה מעליה תמונה של ארמון, דומה מאד
לארמונה, כאשר לצידו חיות רצות ושמש שוקעת, הנסיכה הביטה הצידה
וראתה נווד יושב לידה, הנסיכה צעקה מפחד ועצמה את עיניה בתקווה
שזהו חלום.
"אל נא תדאגי" אמר הנווד. "אנחנו לא נפגע בך, אנחנו רק רוצים
לעזור".
הנסיכה פקחה את עיניה באיטיות, "מי אתם? מה אתם?" שאלה תוך כדי
שהתיישבה במהירות על המיטה.
"אנחנו אחוות הנוודים", השיב.
"אבל כולכם נראים אותו הדבר!, כיצד זה יתכן??" שאלה הנסיכה
בפחד.
"אני יודע כי אינך יכולה להבין זאת אבל אנחנו לא בני אדם כפי
שאת מכירה ומבינה, אנחנו שליחים של הגורל, אנחנו מעבירי המסר
שלו ולכן המראה שלנו אינו משנה ואיננו טורחים להמציא מראה חדש
לכל אחד, זה בזבוז זמן. וזמן יקר מאד בשבילנו". ענה הנווד.
"שליחים של הגורל? למה הגורל צריך שליחים? הגורל הרי זה משהו
שקורה כי הוא צריך לקרות, הוא לא צריך אנשים שיגרמו לדברים
לקרות, כי אם אתם גורמים לזה לקרות זה לא גורל!" אמרה.
"את צודקת." השיב הנווד. "המטרה שלנו היא לא לגרום לרצון הגורל
לקרות, אנחנו חלק מהגורל של העולם אפשר להגיד, את מבינה הגורל
הוא משהו שיקרה איתנו או בלעדינו אבל התפקיד שלנו שזור בתוך
הגורל ובתוך האנשים שהגורל מגיע אליהם, אנחנו מגיעים אל אנשים
כיד הגורל, איננו יודעים מה תפקידנו ולאן אנו אמורים ללכת,
ולכן הגורל שולט גם בנו.
אנחנו רק מבינים את משמעות הגורל ולכן אנחנו השליחים שלו" ענה
הנווד.
"אז למה אתם מחלקים ממלכות לאזורים ולהולכים לכל הממלכות?"
שאלה הנסיכה.
"מכיוון שבכל ממלכה יש נסיך או נסיכה, ונסיך ונסיכה תמיד
צריכים גורל שיכווין אותם." השיב.
"גם אני צריכה גורל שיכווין אותי?" שאלה הנסיכה.
"את נסיכה." השיב הנווד.
"אז מהו גורלי?" שאלה בסקרנות הנסיכה.
"עוד מעט תגלי, את לא רחוקה מלהגשים את גורלך." השיב הנווד
והלך.
הנסיכה נשכבה שנית על המיטה ועצמה עיניה, ונרדמה עם מחשבות
אחרונות על נסיכים ואבירים על סוסים שחורים.
ערב.
הנסיכה התעוררה, פקחה עיניה שנית כדי לראות את התמונה מעל
לראשה, הנסיכה קמה ממיטתה והחלה ללכת בתוך הכפר, הנסיכה ראתה
כיצד אורך חייהם של הנוודים דומה מאד לאורך חיים של כפר פשוט
בממלכה שלה וכיצד הם דואגים לעצמם.
הנסיכה לפתע נזכרה בדברי הילד שפגשה לפני מעט זמן, וניגשה לאחד
הנוודים, "היכן נעלמו כל האנשים שבאו לבקר בכפר כמוני ולא חזור
ממנו לעולם?"
"כל מי שבא לבקר עד היום הצטרף לאחווה שלנו ונהיה חלק מאיתנו -
נווד." השיב והמשיך ללכת.
הנסיכה החלה לפחד כי פחדה כי גם היא לא תשוב לעולם לביתה
ולהוריה המלך והמלכה.
הנסיכה החלה ללכת חזרה לכיוון ממנו באה אך לא מצאה את דרכה
חזרה אל היער.
כל מקום שמצאה היה נראה אותו הדבר ולא יכלה למצוא מקום בו
הבקתות נגמרות והיער מתחיל ומפריד ביניהם מחסום גדול.
הנסיכה עצרה במקומה ושאלה אחד הנוודים שהופיע כיד הגורל בדיוק
שהיה נזקק, "היכן היציאה מכאן?
כיצד אני יכולה לחזור הביתה?"
הנווד הביט בנסיכה בפליאה ואמר "הנה היציאה נסיכתי" והצביע
קדימה עם ידו.
הנסיכה הביטה לכיוון האצבע של הנווד וראתה כי הוא מצביע על
שורת בקתות ולא על יציאה או על יער אפילו.
"למה אתה צוחק עלי?!" שאלה הנסיכה בעצבות.
"זוהי האמת, את אינך רואה אותה מכיוון שאינך מילית את ייעודך
במקום זה עדיין." השיב הנווד.
הנסיכה התיישבה והחלה לבכות.
הנוודים המשיכו בעבודתם וטיפחו את הכפר שלהם, נוודים רחצו בנהר
את בגדיהם המרופטים והוסיפו בוץ לבתיהם כמגן מהגשם ומהקור,
והמשיכו להיכנס ולצאת מהכפר וללכת למקומות רחוקים ולמלא את
ייעודם.
הנסיכה בהתה בהם באים והולכים ולא יכלה לעשות דבר בנידון חוץ
מלשבת ולבכות.
הנסיכה התעייפה לאחר מספר שעות של בכי ונשכבה לאחור ונרדמה
במחשבות אחרונות על סורגים וציפורים.
בוקר.
מגע יד רכה נוגעת בכתפיה של הנסיכה, הנסיכה מתעוררת לאט לאט
ומין הרגשת בטחון אופפת אותה תוך כדי התעוררות.
הנסיכה פוקחת את עיניה ומול עיניה עמד אדם גבוה וחסון בעל שיער
בהיר וארוך שהסתכל עליה עם חיוך רחב, מאחריו עמדה סוסה גדולה
ושחורה שנראה כמחייכת גם כן.
"מי אתה ומהיכן הגעת הנה?" שאלה הנסיכה והתיישבה.
"אנוכי הנסיך תורן מהממלכה הרחוקה אלדיר, הרי לבטח אינך מכירה
אותה" אמר הנסיך.
"אכן, איני מכירה אותה או אותך" ענתה הנסיכה.
הנסיך השית את ידו קדימה והנסיכה לקחה את ידו והתרוממה.
"איני יודע היכן אני" אמר הנסיך.
"גם אני איני יודעת" השיבה הנסיכה וחייכה.
"ראיתי נווד מסתובב בממלכתי ועקבתי אחריו, איבדתי את עקבותיו
ביער עבות ולאחר שעברתי מין חומה גדולה שחסמה את דרכי הגעתי
הנה ואיני מוצא את דרכי חזרה." אמר הנסיך.
"המקרה שלי דומה לשלך ואני פה ימים מספר ואיני מצאתי את דרכי
חזרה" ענתה הנסיכה בעצבות.
"לפחות איננו לבד כבר." השיב הנסיך בחיוך.
הנסיכה חייכה ופניה נהיו אדומות.
הנסיכה והנסיך החלו ללכת בתוך כפר הנוודים והחזיקו ידיים.
הנסיכה לא יכלה להפסיק לדבר ולשאול את הנסיך על ממלכתו הרחוקה
ועל הוריו וארמונו וסוסתו...
הנסיך שהשיב בחיוך ושמח לענות על כל שאלה ששאלה.
הנסיכה והנסיך הלכו וכבר לא היה משנה כי הם כלואים בתוך כפר
נוודים ללא מוצא, הם הלכו בין הבקתות, התיישבו ליד המדורה בין
הנוודים ודיברו ביניהם.
לילה.
הנסיכה והנסיך יושבים ליד המדורה שבוערת כבר מספר שעות באש
ענקית שנראית כי עושה צורות כמו עננים בשמיים.
לאחר מספר שעות של שיחה לפתע הנסיך השתתק והנסיכה השתתקה גם
כן.
הנסיך רכן אל עבר הנסיכה ונישק אותה רכות על שפתיה, הנסיכה
השיבה לו נשיקה רכה כמו שרק נסיכות יודעות לנשק והתרחקה אט אט
וחייכה.
לפתע קול רעש חזק מאחוריהם.
הנסיך והנסיכה הסתובבו אחורנית וראו את המחסום הגדול שממנו
הגיעו מגלה מול עיניהם.
הנסיך והנסיכה קמו מהר עלו על סוסיהם ורכבו אל עבר המחסום.
הנסיך נתן לנסיכה לעבור קודם והנסיכה וסוסה רוח קפצו מעל
המחסום והנסיך וסוסתו גם כן קפצו ועברו את המחסום.
הנסיכה הסתכלה אל הנסיך, הנסיך הסתכל אל הנסיכה, שקט מסביבם.
"אני שמח שעברת בשלום, נסיכתי, עכשיו ארכב לי חזרה לממלכתי
שבטח מחפשים אותי ימים ושבועות רבים ודואגים לשלומי, היה שלום
איתך נסיכתי." אמר הנסיך ורכב במהרה ונעלם בין העצים הגבוהים
ביער. הנסיכה הביטה בו רוכב הרחק מעיניה וליבה ולא אמרה מילה.
לפתע קול מלמעלה הרעיש ואמר "ובכן איך את מרגישה?", היה זה
הנער על העץ.
"עצובה" ענתה הנסיכה.
"ובכן את היחידה שחזרה מהמקום ההוא אז כנראה שהסיבה שכולם
נשארו ולא חזרו היא כי הם רצו להיות מאושרים." אמר הנער.
"אבל איני רוצה להיות כלואה בשום מקום, גם אם זה אומר להיות
שמחה" השיבה הנסיכה בנחישות.
"ובכן את יודעת מה טוב בשבילך" אמר.
הנסיכה החלה לרכב על סוסה באיטיות חזרה אל עבר ממלכתה כאשר
לפתע נזכרה שהנסיך סיפר לה על ממלכתו וכיצד להגיע אליה. הנסיכה
החליטה כי אומנם הגורל משך את שניהם להכיר והחזיק אותם באותו
המקום אבל הגורל לא יכל לתת לה את הבחירה שהיא הייתה זקוקה לה
כל כך.
וכך חיוך גדול עלה על שפתי הנסיכה היא בחרה לבדה והחלה לרכב אל
עבר הנסיך, אל עבר ממלכתו...