בחיים אין מקום לחרטות, ככה כולם אומרים. וגם אני מאמינה בזה.
בתכלס, החיים קצרים מידי. השנים חולפות כמו ימים, הימים כמו
שעות והשעות כמו דקות... 18 שנה עברו ואני לא מתחרטת על
כלום... חוץ מאולי על אתמול בלילה...
ביליתי ערב נהדר עם החבר שלי, שמת עלי, שחושב שאני מקסימה
ושווה, ומתנהג אלי כמו אל מלכה. גם אתמול בלילההוא התנהג אלי
כמו אל מלכה. אז למה אני מלאת חרטות? לא יודעת
זה היה כמו בכל הפעמים- יושבים, מדברים, שומעים מוזיקה,
צוחקים, וכל הזמן ידעתי- הלילה זה יקרה. באיזה שהוא מקום
חיכיתי לזה, ואני מאמינה שאולי אפילו רציתי.
ושוב, השעות חולפות כמו דקות ומפה לשם אנחנו שרועים על המיטה
על המיטה שלו. אני נאנחת והוא גונח, מטורפים, מתים מחום, מצפים
לתחושת הסיפוק העילאית ולפיצוץ המרטיט שאף ראש ממשלה לא יכול
למנוע. דברים מתקדמים ואני מחליטה לקחת את העיניינים לידיים,
הוא גונח בהנאה, מלטף את גופי, שורט שריטות שמשאירות צלקות של
עונג- מכירות לי תודה. הכל מושלם, אני נמרצת, הוא אחוז
טירוף... ואולי... זו הייתה הבעייה- אני רוצה לענג והוא
להתענג, אבל לא ככה! לא בצורה שתפתיע אותי כמו אתמול בלילה,
שאולי אפילו תפחיד אותי ותגרום לי לחשוב שאני ילדה קטנה... על
זה שלא שמתי לב...
החיים מלאים באסונות, ואף פעם אסור להתחרט. כל חוויה מלמדת
אותך על עצמך ועל האדם שאיתך. גם אני לא מתחרטת. אף פעם! רק...
רק על אתמול בלילה, כשההפתעה  הזו הזניקה אותי בצורה שלא יכלתי
לעשות כלום כנגדה. אסור לי להתחרט. אבל אני כן.... מה אני
יכולה לעשות? זה עדיין קצת מוזר לי... אני מתחרטת.. מצטערת
ש... רציתי! אבל זה בא לי בכזו הפתעה שלא היה אפשרי להחזיר את
הגלגל אחורה, אני יודעת שהוא נהנה, אבל אני... אני....
אני לא בלעתי....