להגר

לא לבכות שבועיים. שלושה. אולי חודש. זה לא שאני מחזיקה את
העיניים פקוחות מול הרוח. זה פשוט קורה מדי פעם.
לפעמים הכי טוב זה להיות לבד, לבד, לבד. והכי בריא זה לחייך
בלי לראות. כמו להתעורר מצעקה של עצמך, ולהבין שעכשיו מציאות.
עכשיו יותר בריא והאוויר פה באמת נקי. ואין אנשים מפחידים
שרודפים אחריך, והקול שלך יוצא חלק ואמיתי והרוח מצליחה להזיז
את עצמה. וכל-כך עצוב הלילה. כל-כך שמח הלילה.
להוציא את הרעל.
לגרש את השדים.
למלמל לעצמך מילים שיעזרו לך להאמין.
לדעת שמחר בבוקר תפקחי את העיניים ותראי שמש. ואולי עוד מעט
יהיה פה גם גשם. בחורף, את נוטה להאמין, דברים נראים אחרת
לגמרי. כנראה שזה נכון.
אין טעם לדמעות עכשיו. אין שום עניין ברחמים עצמיים.
חיוכים שקטים. רגעים מתוקים של עצב, אבל עצב נעים. עצב מודע.
את יודעת שעצוב לך, ושטוב לך ככה, ושתכף זה יעבור.

ותכף החיוך הזה יחזור.

ורציתי שתדעי רק, שאני אוהבת אותך.