תחושת השחרור הנעימה מילאה את כל גופו. סוף סוף, לאחר התאפקות
של כשעה וחצי, אזר אומץ לבקש מהבחורה שלקחה אותו טרמפ לעצור.
הוא היה חייב להתפנות. ככה עמד לו משה בהנאה מאחורי העץ,
כשלאחוריו, בשולי האוטוסטרדה מחכה לו הנהגת יחד עם בעלה. "חבל
שהיא נשואה", הרהר לעצמו בעודו שב ופוסע אל המכונית.
דקות ארוכות ניסתה חיה, הנהגת, להשתלב בכביש ולנסוע, אך ללא
הצלחה. כשהעיזה לבסוף לצאת אל הנתיב הימני - הגיעה משאית
ביעף, צופרת ונושפת, והעיפה את המכונית הקטנה לצד הכביש...

המפקדים היו המומים מהחייל הסורר שלפניהם. דקות מספר לפני
כניסתו של אלוף הפיקוד, כשכל הפלוגה עומדת הכן בחי"ת מדוגמת,
פתאום מתחשק לטוראי הצעיר הזה ללכת לשירותים. "לשירותים?!",
שאג עליו המפקד, "אתה לא יכול להתאפק קצת? אתה לא נמצא בבית
של אמא שלך!!"
החייל לא ויתר. "אני צריך ללכת לשירותים, אני רוצה ללכת
עכשיו!", החיילים שלידו השפילו מבטיהם וחייכו, הם ידעו על
האובססיה שלו עם השירותים, אבל הם אף פעם לא תיארו לעצמם שזה
יגיע למימדים כאלה.
"שמאי!!", כעס המ"מ, "שלא תחשוב לעשות אפילו צעד אחד בלי
רשות! שמעת אותי?"
הטירון הניע את ראשו בצורה מעוותת, שלא יכולה לרמוז אם זה
"כן" או "לא".
"שמעת אותי??" צרח עליו המ"מ, כשמרחוק כבר נשמע קול צעדי
הפמליה של האלוף.
שמאי לא שעה לשאגותיו, בגוף רועד אך ברגליים בוטחות יצא
ממקומו והתרחק לכיוון השירותים, הוא עוד הספיק לשמוע את המפקד
אומר לסמל: "תרשום, תרשום אותו, משה שמאי, מספר אישי...".
המעצר שלו נעשה לשיחת היום בבסיס, חיילים ומפקדים כאחד גיחכו
על התנהגותו הילדותית של שמאי. "תשאירו מקום לשמאי בשירותים",
צחקו כל בוקר.
שמאי לא נעלב מזה, הוא רק היה מסביר לכל מי שביקש לשמוע, את
החשיבות ללכת לשירותים מייד כשמתעורר הצורך. "אסור להשהות את
זה אפילו דקה אחת", היה אומר, ומייד מסביר את ההשפעות
הפיזיולוגיות הנרחבות של העניין.
כולם כבר התרגלו לשיגעון הקטן הזה של שמאי, אפילו המפקדים לא
העזו יותר לעכב את יציאותיו לשירותים.


חלפו שנים, שמאי סיים כחייל מצטיין. לא נותר זכר מאותה תקרית,
מלבד שורה אחת בגליון ההתנהגות. הוא הלך ללמוד רפואה ונעשה
למנהל מחלקת ניתוחים אורולוגיים בבית חולים מכובד. כולם כיבדו
אותו, עשרות תעודות הוקרה היו תלויות בביתו.
בכל בוקר היה ד"ר משה שמאי קם ממיטת היחיד שלו עצוב, ובהגיעו
לבית החולים מייד היתה ארשת פניו מתחלפת לארשת חייכנית
ונעימה. בערב, בביתו הריק, שוב היה סר וזועף. מזה זמן רב לא
מצא אהבה אמיתית לחייו. בערביו השוממים נהג לעלעל בספרים
ובכתבי העת הרפואיים שמילאו את ספרייתו. הוא אהב את ספרי
האורולוגיה, כבר שנים היו מונחים בספרייתו ספרים העוסקים
בתחום זה. שנים לפני שחשב בכלל ללמוד רפואה. בכך היה מוצא את
שלוותו, עד שהיה נרדם לעבר בוקרו של יום חדש...
צוות המנתחים שעבד בצמוד לד"ר שמאי הכיר את נהלי הניתוח
המוזרים שלו, הוא הקפיד להיכנס לשירותים לפני כל ניתוח,
ובניתוחים ארוכים במיוחד היה נמנע משתייה ואכילה שעות ארוכות
לפני. לכן הופתעו כולם כאשר בעיצומו של ניתוח שיגרתי, באחד
מהבקרים הסגריריים, הניח פתאום ד"ר שמאי את האיזמל על המגש
של האחות ואמר למשנהו: "תחליף אותי לכמה דקות, אני הולך
להתפנות".
המשנה עמד לרגע המום, מביט בדוקטור המתרחק, מעולם לא נתבקש
להמשיך ניתוח באמצע שלב כל כך קריטי, שניות אחדות ניצב במקומו
עד שהתאושש והשתלט על המלאכה. כבר כשהגיע שלב תפירת החתכים
החלו כולם מרכלים על הרופא המוזר. "תמיד ידעתי שיש לד"ר שמאי
בעיות", אמרה אחות אחת לחברתה, "את יודעת מה, מריים?" ענתה לה
חיה, "אני תמיד אמרתי לבעלי שהוא לא נורמאלי..."
וד"ר שמאי שמע הכל, הבין ושתק. הוא כבר התרגל לבלילי הדיבור
האלו. כאשר שאלוהו לפשר העניין היה יושב איתם על כוס קפה,
ומסביר בהרחבה מתוך היידע הנרחב שרכש, את הסכנה והנזקים
הנגרמים מהשהיית הצרכים.


יום אחד, בקוקטייל ענק שערך בית החולים לאנשי הצוות, נפתח ד"ר
שמאי לשיחה אמיתית וכנה עם אחת מהפקידות הרפואיות. סוף סוף,
לאחר תקופה ארוכה של ריק בחייו, חש פתאום ד"ר שמאי באיזו אמת
פנימית, באהבה. שיחת הנפש העמוקה הזו נמשכה לה אל תוך הלילה,
שמאי מצא את עצמו פתאום נפתח, ואולי זה בהשפעת כוסיות היין
הרבות ששתה, אל האשה שמולו.
כשהסתיים הערב צעדו יחדיו בשדרת העיר והמשיכו להיוודע זה לזו.
שמאי נמשך בעבותות אהבתו המתרקמת, ולא יכול היה להפסיק. גם לא
כשחש פתאום שהוא צריך להתפנות. כך ישב עם אהובתו, מחייך
ומתאפק. ליבו חש בעננים כאשר מוחו הזהירו בצפירות אזהרה. עד
אור הבוקר שוחח הרופא עם הפקידה, יד ביד שבו אל בית החולים,
איש איש לתפקידו.
מייד כשנפרדה ממנו חברתו, רץ ד"ר משה שמאי אל עבר השירותים
ורוקן את כל מה שאצר בקירבו בשעות האחרונות. בד בבד, פרחה
ממנו אהבתו ודמעות החלו לשטוף את פניו.
"מה עשיתי?", בכה, והקול נשמע מעבר לדלת. "מה עשיתי?", שב
ואמר, וכל החולים שבחוץ שמעוהו. "איך אוכל להשקיט את נפשי?",
יילל משה, "הרגע הוכחתי לעצמי שאני יכול להתאפק...". "הרגע
הוכחתי לעצמי שיכולתי להתאפק ולא לבקש מהנהגת שהסיעה אותי
שתעצור לי להתפנות...", צעק אל מדובביו שמחוץ לדלת, "הרגע
נעשיתי אשם במות שני אנשים..." אמר לעצמו, עת הוציא מחלוקו את
איזמל המנתחים החד, וחתך את ורידיו...