הידיים שרואות את זיו פניך, שנוגעות בעיניים ומלטפות את
הלחיים.
ידיים של עיור יודעות לראות גם צבעים , ידעתם?
את צבע עינך אדע גם אם לא נתתי לו שם.
את צבעי עורך אחוש בידי , ארגיש בשינוי הגוון בין חורף לקיץ.
שערותיך מחליקות תחת ידי בלטפי אותן, מעבירות את המרקם העדין
ואת צבעם הברור לי כל כך.
הכרתי אותך לראשונה כשהייתי בן 10 לפני 6 שנים, באת להתנדב
כחלק ממשימת בת-מצווה בפנימייה לעיוורים בה גדלתי.
כדרכם של עיוורים בקשתי ממך להרשות לי לגעת בפניך ורגע לפני
שרצית להשלים לי את צבעם בקשתי שלא תגלי לי לעולם את הצבעים
שאת רואה יום יום במראה.
נדרכתי כל אחה"צ למשמע קולך, לוקח אותך בידי לספסל בגן, מבקש
אותך לעצמי בלבד.
מבקש לגעת לך שוב בפנים ולחוש אותך. "הידיים שלי רואות אותך"
אמרתי.
"אתה רוצה לבחור היום סיפור?" שאלת.
רציתי אותך לעצמי בלבד ולא בתוך סיפור שמסופר לעוד ילדים
כמוני.
ניסיתי לבודד את קולך מתוך קולות הילדים. מחזיק לך את היד.
האוזניים שמעו והידיים ראו.
המשכת לבוא גם כשהמשימה שלך נגמרה.
לבוא רק אלי.
לימדתי אותך כתב ברייל ואת טיילת איתי בעיר, נותן לך להוביל
אותי בידך בין דוכני השוק, מגישה לי פירות שאחוש בם, שאדע את
צבעם , את ריחם וטעמם.
כולם כבר הכירו אותנו שם, דוד מוכר הדגים שהיה מגיש לי פרוסת
לימון כדי להסיר את ריח הדגים לאחר שנגעתי בכל דג ודג שהיה
מונח לו על הדוכן.
מלטף את הקשקשים, מכניס אצבע לפיהם הפעור, חש בשארית נשימתם.
ידי ראו את צבע התפוז והאשכולית בחורף, את צבעו העדין של
האפרסק באביב ואת צבעם העז של הדובדבנים והענבים בקיץ.
היינו חוזרים בערב לפנימייה  דרך סמטאות צרות שריח עז של
תבלינים עולה בהם.
סיפרתי לך את שידי רואות בנוגעם בחומות האבן המתפוררות.
לא רציתי שתלכי גם לאחר שהשכבת אותי במיטה.
בימים בהם לא הופעת אם בגלל בחינות או יציאה לחופשה עם המשפחה
נעצבתי.
קימצתי כפות ידיים. שמעתי קולות, הרחתי ריחות ולא ראיתי כלום.
רק למשמע קולך נפתחו אצבעותיי לראות.
ניסית לעצום עיניים ולראות בחשכה כמוני. צחקתי.
"רק לעיוורים יש ידיים שרואות" אמרתי לך.
בגרת.
והיה זמן שלא באת ולא בין בחינות או חופשות וכששבת שאלתי: "מה
קרה?", הסמקת, ידי הטיבו לראות זאת.
עברו שנים וגם אני בגרתי. וכבר פחות נגעתי בך, הייתי נבוך
בתשוקתי אליך.
כשסיימת את התיכון בקשת רשות מהוריך ומהנהלת הפנימייה לקחת
אותי אליך הביתה עד לגיוסך הקרוב. ידענו שלאחר מכן לא נתראה
כמקודם.
בכל השנים אף פעם לא באתי לביתך. נסענו באוטובוס ואחר כך בעוד
אוטובוס, שאלתי  "כל פעם נסעת כל כך הרבה כדי להגיע אלי?"
עלינו לחדרך, הושטתי ידיים כדי לראות איפה את גרה על מה מונח
גופך בלילה. חשתי בבגדים מוכרים מסודרים בקפידה בארון. ידי ראו
פוסטרים בצבעים עזים תלויים על הקירות, בקשתי ממך לתאר לי מה
רואים בהם.
העברתי ידי על קלידי הפסנתר שכה דיברת עליו.
גיששתי בידי את מטתך נושם לאפי את ריח שערך על הכרית.
הובלת אותי לחדר של אחיך שנסע לטיול בהודו. הסברת לי ששם אישן.
לא רציתי.
חזרתי לחדרך ונשכבתי על המיטה. מבקש ממך לבוא ולשכב לידי.
שמת מוזיקה שאני אוהב.
נגעתי בפניך, לא מסתיר ממך את תשוקתי שצמחה.
העברתי את אצבעותיי על שפתיך ועינך מרגיש את הבהלה שתקפה אותך
לרגע.
נעלת את הדלת. ואהבת אותי ואני אותך.
טעמתי אותך, הקשבתי לאנחותיך וידי ראו את גופך, תשוקותיך.

אמרו לי שלא הרגשת כאב, שהמכונית פגעה בך בעצמה, אמרו לי
שאפילו לא הספקת ללבוש את המדים שכל כך נכספת להם. שהכל קרה
בכניסה לבקו"מ.
בקשתי לגעת בך לפני שכיסו אותך באדמה ולא הסכימו.
רציתי שידי יראו אותך בשלוותך, רציתי להיפרד ממך במגע.

עכשיו חדרך הוא שלי.
אימא שלך הקריאה לי את מה שכתבת עלינו כל השנים.
השמיעה לי נגינות פסנתר מוקלטות שהלחנת. מוקדשות בקולך העדין
רק לי.
אני שוכב במיטה שלך ומנסה לדמיין אותך לצידי  ולא יכול.
ידי עוברות על הצד במיטה שריק ממך.
כל כך מעט הספקנו להיות פה ביחד.
אני הולך לקברך כל יום, מתאר לך בקולי את צבעי הפרחים שגונם
משתנה מעונה לעונה.
עובר באצבעותיי על האותיות החקוקות.
את פה עמוק וגם הידיים שלי לא יכולות לראות אותך.