היא ישבה באוטו של ההורים שלה, במושב האחורי, והסתכלה דרך
החלון. הם היו בדרך לאירוע משפחתי והיא כבר ידעה עכשיו שיחזרו
הביתה עוד כמה שעות ארוכות היא תחשוב על זה כעוד צהריים
מבוזבז.
כמו כל צהרים אחר.
לא שהיה לה משהו נגד המשפחה המורחבת, זה פשוט היה... מיותר.
כמו כל דבר אחר בחייה.
איכשהוא היא הרגישה כמעט קפואה בזמן, ועדיין הרגישה שדברים
זזים יותר מדי מהר. היא הייתה לכודה במצב קבוע ובלתי משתנה של
עצמה, בעוד שכל שאר האנשים והדברים מסביבה לא הפסיקו להשתנות.
והיא רק יכלה להביט מסביבה ולתהות אם היא טעתה במשהו שוב,
ואותה הטעות היא שמשאירה אותה, כרגיל, מאחורה, מבודדת מכולם.
נסיעה באוטו הפכה לקליפ של REM, בה היא כמעט ציפתה לראות
כתוביות למחשבות שלה והתפללה לרגע שהאוטו ייעצר והיא תוכל לצאת
לנשום קצת עם עוד עשרות אלפי כבשים אבודות אחרות שנסעו בכבישים
הראשיים לשום מקום אבל שמחו שיגיעו בזמן.

ההורים שלה דיברו על איזה מכר וותיק והרדיו פלט שיחות של אנשי
אף אחד לקהל רחב שאף אחד לא באמת שמע מה נאמר ולא טרח להקשיב
למה שהרדיו הקיא בקצב. היא הרגישה כאילו שהם נסעו בכביש הזה
כבר עשרות פעמים, אלפי פעמים, וכל נסיעה הובילה לאותו דד-אנד,
לאותה הנקודה שבה התחילו, האמצע המדויק של שום-מקום.
המוח שלה טייל בעננים, במכוניות אחרות, ובכל מקום שהפנתה מבטה
היא ציפתה למצוא ישועה, איזו תקווה שאף פעם לא ראתה קודם שתשנה
את הכל ולפתע תעשה לה הרגשה טובה בלב ותעזור לה לנשום. תקל
עליה את הנשימה. המצב ישתפר. עוד דקה, רק תחכי, הדברים יכולים
רק להשתפר.

וזה באמת מה שהכאיב יותר. Things can only get better.
זה כאב כל כך בגלל שהמצב היה חמור, ממש חמור, חמור בכזאת מידה
שהוא יכול רק להשתפר! איך אפשר לדמיין משהו כל כך רע שכל דבר
יהיה שיפור ממנו? מה המצב הזה מכיל? אדישות? כאב? מה בדיוק כל
כך רע שכל דבר אחר יהיה שיפור?
יותר מדי תיאוריה. העובדה היא שהמצב יכל אך ורק להשתפר, והכאב
החמיר, או התחיל, גם בכך שהמילים המלאות של השיר אמרו שהמצב
יכול רק להשתפר בגלל שלבעל השיר עכשיו יש את אהובתו (או
אהובו).
ואיפה היא? יושבת במושב האחורי, מקשיבה להורים שלה מדברים על
מכר (עדיין לא שיניתם נושא?) והרדיו מקיא שיחה מאוד חשובה לחלל
האוטו המקורר, שיחה שתיזכר בספרי השיחות כעוד שיחה מאוד
משמעותית שאף אחד לא יזכור. כמו כל השיחות המשמעותיות.
Things can only get better.
אלוהים יודע שהמצב לא יכול להחמיר...
ההורים שלה השתתקו (הרדיו המשיך להקיא, ישר לאוזניהם המסורות),
והיא החליפה תקליט בראש לאביב גפן. בדממה היא זמזמה לעצמה "אין
מלאכים בגן עדן, יש פה רק גיהינום שנותן לחלום שיש מלאכים בגן
עדן, שיש מלאכים בגן עדן, אבל אין מלאכים... ואין גן עדן."

מה הסיכויים לישועה בדרכים?
אמא שלה מלמלה משהו לעברה והיא הנידה בראשה אבל המשיכה להסתכל
החוצה ולהתפלל שהרדיו ייחנק מכל מה שהוא הקיא.
היא שכנעה את עצמה שהיום תמצא ישועה, היום יצילו אותה, תוך כדי
ידיעה מוחלטת שכשהאכזבה תגיע המצב יחמיר ויהפוך להיות עוד יותר
קשה מהקושי העכשווי, שהיה גם ככה יותר קשה מהרגיל.
התוכנית הייתה מבוססת על אופנוע, ועל הגבר שעליו, שניהם עדיין
לא ראתה. האופנוע היה כיוון, ישועה, בגלל שהיא קיבלה הרגשה
שלרכב על אופנוע זה חופש. אפשר לנסוע לאן שרוצים, מתי שרוצים,
וזה לא כאילו שהיה משהו שיעצור בדרכה. פקקי תנועה? שטויות.
אופנוע הביא אותך לאן שלא רצית להגיע הרבה יותר מהר, ולכן
מבחינה טכנית היה ברור לחלוטין שהאופנוע יביא אותה לישועה הרבה
יותר מהר. לא שהיא ידעה איפה הישועה. אבל הישועה בטח לא פה,
וכיוון שהאופנוע לא פה, אז המתמטיקה, לראשונה בחיים, פשוטה
מאוד.

ואולי האופנוען הלא-מוכר ולא ידוע ולא מזוהה היה הישועה. לא
מישהו שקיים בחייה, לא חייב להיות מישהו כמו נסיך האגדות, פשוט
מישהו שיציל אותה. אולי הוא באמת כן צריך להיות הנסיך
מהאגדות...
המצב כמו שהיה פשוט לא יכל להימשך! לכולם היה את הרגע הנהדר,
את החיים העסוקים והמלאים והנהדרים, לכולם היה במה לעסוק.
לפני כמה לילות היא נרדמה עם הטלוויזיה על ערוץ 11, על
האולימפיאדיה או משהו, וחלמה שהיא באיזה מרוץ מאוד ארוך,
ולמרות שהיא התחילה עם כולם ואפילו לפני כמה, לא חשוב כמה מהר
וכמה חזק היא רצה, היא כל הזמן נשארה מאחור וכל החברים שלה וכל
קרובי המשפחה וכולם כבר עברו אותה לפני המון זמן, והיא נשארה
לבד על המסלול, רצה במעגלים בלי להגיע לשום מקום.

עם חיוך היא הבטיחה לעצמה שלפחות
she was making excellent timing.  

כל החיים שלה היוו מרוץ לשום מקום, מרוץ של אדם יחיד שהיא תמיד
הרגישה שהיא מפסידה בו, מגיעה מקום אחרון לשאיפה, כאילו שכל מה
שיכול היה להיות, כל דבר אחר היה יותר טוב והגיע לפניה וקיבל
מדליות ואת שלושת המקומות הראשונים וזר פרחים מכובד וחוזה עם
חברת ספורט או איפור, ועד שהיא הגיעה התחרות כבר נגמרה ונשאר
במקום רק שרת שניקה את הרצפה והקשיב באוזניות לשיר החדש של
ג'וני קש, שגם הוא, לדעתה, לגמרי לא רע.

עוד דקה והם חונים, ועוד צהרים מתחיל. עוד צהרים מבוזבז ואז
בחזרה לשום מקום.

טוב, צריך לצאת מהאוטו ולהתחיל את הקרקס הזה. שלא יאחרו בחזרה.
יש המון קילומטרז' לעשות בדרך לאמצע המדויק של שום מקום, וכדאי
שיגיעו בזמן.