כיתה א'
שנה אחת הייתי במרכז. שנה אחת של נחת. או שלא?
כיתה א'. היום הראשון בביה"ס. כל הילדים כבר יושבים בכיתה,
כולם מוכרים, אולי שתיים שלוש פנים לא מוכרות. אבל כל השאר היו
איתי בגן. אני רציתי לשבת ליד תמר, אבל המורה, נתנאלה, קבעה
מקומות מראש. התיישבתי על יד שמי, לידי ישבה ילדה אחת, מוזנחת,
בלויה, הבל פיה מריח נורא ואני אל עבר תמר מסתכלת ופניה סתומות
במבע מיואש משהו. בהפסקה נפגשנו כולם, כל החברים. סער, ירון,
תמר ואני. אני לא זוכרת מי עשה את החיבור בינינו אבל הוא היה
נחמד... בלתי ניתן להפרדה.
זה היה מן קוד כזה בינינו ובין הכיתה, אנחנו ואז השאר, ה"היי
סוסייטי" של הכיתה. יחד הקמנו חבורה, מן חבורת "ג'ינג'י"
מציאותית. יחד מצאנו "חפץ חשוד" ו"הצלנו" את כל בית ספר... יחד
ארגנו מרד נגד המורה החדשה שהביאו לנו אחרי שנתנאלה החליטה
לעזוב בחזרה לארגנטינה שלה, פתאום...
וכמובן שאני הנהגתי את החבורה הזאת, ואחריי הם גם הפסיקו את
המרד הזה.
אבל הכל תמיד ביחד. השנה הזאת עברה מהר. רבים ניסו להצטרף
לחבורה, אסתי ורוויטל, אלכסנדר ומרים, כל מיני ילדים, ילדי
שוליים. אבל אנחנו היינו אטומים. לפעמים ממש מרושעים. גרמנו
לאנשים להתפשט מולנו, מול כל הכיתה, השפלנו ילדים עד עפר.
וצחקנו. היה מצחיק לראות ילדה אתיופית אחת בלי מכנסיים מלבינה
ובוכה... או ילד זב חוטם עומד, מלא נזלת ובוכה כי אנחנו לא
נותנים לו להגיע לשירותים ולקנח את האף. יום אחד לא הגעתי לבית
ספר... הייתי חולה.
יום אחר כך כשהלכתי ראיתי את סער ותמר הולכים יחד לבית ספר,
יד ביד... הם לא שמו לב אבל אני הרגשתי את החנק עולה לי בגרון,
סער ותמר בוגדים בי?!
סער, החבר שלי ותמר, החברה הכי טובה שלי הולכים יחד יד ביד?!
לא חשבתי הרבה, הלכתי אליהם והפרדתי אותם. לסער נתתי סטירה
מצלצלת (הוא בטח יכחיש), שידע שבי לא בוגדים. והלכתי משם.
ברור שהשלמנו והם ביקשו סליחה וסלחתי, אבל רק שתבינו,
יחסי הכוחות היו ברורים, אני הייתי למעלה וסער היה הסגן שלי.
ואז הייתי חייבת לעזוב... מי היה מאמין שילדי השוליים של
הכיתה שלי יהפכו להיות החברים הכי טובים שלי בכיתות אחרות?

כיתה ב'.
"בוקר טוב..." השמש מעוורת קצת את העין הנפקחת לאיטה.
ה-1 בספטמבר 1992 הגיע.
הלילה שלפני היה לבן בשבילי, אבל התעוררתי ערנית מאוד.
התלבשתי לבד, את הבגדים בחרתי לבדי. "אני ממש ילדה גדולה",
אימא שלי דואגת להגיד את זה כל הזמן. היום הוא בכלל יום מרגש.

היום יועד הולך לגן. אחי הקטן שישב בקן החם בחיקה של אימא במשך
שלוש השנים הראשונות של חייו, יוצא ממנו אל העולם שבחוץ.
אנחנו צועדים יחד לביה"ס ולגן, שנמצאים אחד בצמוד לשני.  
בשנה המדוברת כעסתי על אימא. ועל אבא...
כן, היום אני יודעת, שם התחיל הכעס שלי לגאות.
בקיץ הם הודיעו לי שעוברים דירה ומחליפים בי"ס, כל החופש
קיוויתי שהם מתכננים לי הפתעה ומשאירים אותי איפה שטוב לי, עם
החברים שלי, אבל זה לא קרה. ואני כעסתי. כעסתי שלא הפתיעו
אותי, שלא חשבו על זה, שחיפשו את הטוב ביותר לאחרים ולא לי.
ואיך צדקתי?! השנה הזאת, תהרוס לי את החיים, היא תהיה התחלת
העונש שלי, על שנים של רשעות. שנה שלמה, יום יום, כל הזמן,
חטפתי מכות. לא, לא מאימא ולא מאבא. מהילדים, בכיתה, היו
רודפים אחריי עם כיסאות, מרביצים לי בהפסקה, אני אפילו לא
זוכרת איך זה התחיל, אני רק זוכרת שישבתי הרבה בשירותים עם
רגליים למעלה כדי שלא ידעו שאני שם, הייתי מחכה לצלצול שמסמן
להיכנס לכיתה ורק אז הייתי יוצאת מהשירותים. אני זוכרת את
השומר בשער, איתו ביליתי רב הזמן...
ואני זוכרת בכי, רצון למות, בדידות, בעיקר בדידות.
כאב עמום שאומר לי שאני לא שווה...
ואת השיחות של אימא ואבא בניסיון להבין מה קורה ולמה אני לא
מחייכת יותר... או לא מדברת הרבה כמו פעם...
ואת עצמי שותקת. בעיקר שותקת. ואז אולי מתפרצת בזעם, הולכת
לחדר, שוברת משהו, נרגעת, שותקת. מעגל של שנה שלמה.
מכות, בריחה, שיחה, שתיקה, חדר, משהו נשבר, רגיעה, שתיקה...
הייתי חולמת שמישהו מהכיתה רודף אחרי עם סכין ומנסה לרצוח
אותי. היו פעמים שחיכיתי שזה יקרה כבר. החלום הנוסף שהתחיל
להופיע לי מאז היה שאני רצה בחושך, לא ברור מאיפה ולאן אבל
בדרך יש בור שאני נופלת לתוכו וכמה שניות לפני שאני נוחתת על
הקרקע שאני רואה מלמעלה, אני מתעוררת. חסרת נשימה...
שני החלומות האלה מלווים אותי גם היום, לפעמים, הרבה פחות...

כיתה ג'
"ביי, סבתא, ביי מלי.. בוקר טוב בית ספר נרקיסים"
איזה יום ארור זה היה.. ה-1 בספט' 1993 תמיד יהיה בעיני יום
עצוב. נכון כעסתי על ההורים שלי מאוד, אבל לא רציתי באמת
להתרחק מהם. לא הייתה ברירה. לא היה לי איפה ללמוד. אז העבירו
אותי לטבעון, לגור אצל סבתא. לבד, שנה שלמה, ילדה בת 10 שאימא
שלה נמצאת כל הזמן שעה מרחק ממנה ולא יכולה לבוא אליה כשהיא
אולי זקוקה לה... ולא שסבתא לא הייתה טובה אליי, להיפך, היא
חנקה אותי מאהבה ודאגה, לא היה חסר לי כלום. חוץ מהחיבוק של
אימא.
ונכון, בסוף שבוע הייתי נוסעת הביתה לחמשוש,
אבל אימא צריך כל השבוע...
אבל גם זה עבר ולמרות כל הכאב שהיה טמון במעבר הזה,
הייתה לי נקודת אור, הרווחתי אחות.
בת הדודה שלי שנולדה אז הפכה לאחותי. חוץ מלהניק אותה
עשיתי איתה הכל. והייתי מאושרת...

כיתה ד'
אני ילדת שוליים. הנה, אני מודה, ילדת שוליים.
כמעט אף פעם לא הייתי במרכז העניינים.
נכון, אמנם בתוך החבורה הקטנה שהייתי בה, חבריי השוליים, הייתי
מרכז העולם. הנהגתי את השוליים... אבל לא מלכת הכיתה.
נושא לרכילות או קנאה. ילדת שוליים. אולי פעם זה ישתנה. ואולי
לא. בתור ילדת שוליים אני יודעת איך מרגישים כשמלכת הכיתה
מתופפת בנעליה החדשות שהגיעו הישר מחנות הנעליים הטובה והיקרה
ביותר, מענטזת בליוויס חדש שיצאו אך אתמול לחנויות ושערה הארוך
מתנפנף ברוח. ואח כמה שאני שונאת אותה. כמה היא מכוערת בעיני
ושמנה... המפלצת הקנאית משתלטת עלי ומעוורת את עיני, המלכה
באמת מוצלחת, יפה ומטופחת. אבל... גם אני.
אבל אני ילדת שוליים, למה שמישהו ישים לב שגם אני מטופחת ויפה
כמעט כמוה?! אז עטיתי מסיכה ועכשיו אני ילדת שוליים עם
קידום...
ליצן הכיתה...
ברגע שהבנתי איזה כוח יש לי בתור מישהו אחר התחילה היסחפות
דרסטית, כדור שלג ענקי שרק התחיל להתגלגל אמנם, אבל אין כל כוח
שיעצור אותו... נכנסתי לסחרחרה שידעתי מראש שהיא מובילה אותי
הרחק.....    ממני...
אבל הייתי חייבת להמשיך.
הצחוק, מחיאות הכפיים, כמו סם, חודרים לגוף ומסרבים לצאת..
כשפגה ההשפעה שלהם, כמו בסם אמיתי, יש את ה"דאון" הזה,
הלבד הזה, החנק שעולה בגרון שמתעקש להודיע לי שהמציאות היא לא
חלום מצחיק ומאושר, שהם אוהבים את הליצן ההוא שמעביר להם זמן
בכיף כשאין מה שישעשע אותם ולפעמים אני הייתי בוחרת לחשוב שהם
צוחקים איתי כשידעתי שזה עלי...
ומעגל הטמטום התמידי נכנס לי לחיים. אם חיפשתם רצינות, חפשו
אותה אצל אחרים... עם המעגל הזה גם התחלתי להבין שנולדתי כדי
להצחיק אנשים.. ולהיות עצובה.
מאחורי הדלת של החדר תמיד מצאתי את עצמי לבד...
חושבת מה עושות שאר הבנות עכשיו. בימי שישי הייתי קוראת ספר
ומרדימה את עצמי כדי לא לשקוע בזה.
אבל בבוקר הייתי קמה לבד שוב וזה היה מתחיל מחדש.
הייתי מחכה לימי שישי כדי שיגיע שיעור חברה ואז הייתי מקבלת את
הסם שלי. הייתי עומדת באמצע הכיתה, בדרך כלל לבושה במדי מנקה
שמצאתי באיזה ארון בבית עם מטאטא ביד ופפיון אדום מנוקד, אם
עוד לא זיהיתם מדובר ב"קלרה" לסלאו, שאז הייתה עוד מצחיקה באמת
ולא היו לה מתחרות. הייתי מחקה את קורין אלאל, שימי תבורי,
ריטה ועוד מדומיהם... את הטקסטים הייתי כותבת לעצמי, רק את
הדמות והחיקויים עצמם לקחתי ממנה. ואז הם היו צוחקים- הם הראו
אהבה, חיבה, מחאו כפיים. אבל אחר כך כשהם היו מתארגנים ליציאה,
לאן יוצאים ואיך, הם אפילו לא שאלו מתוך נימוס אם אני גם רוצה
לבוא...

כיתה ז'
שלוש שנים עברו לאט אבל הם עברו ובית הספר היסודי שלי נגמר.
יומיים לפני הכניסה לחטיבת הביניים החלטתי עם עצמי ש no more
הילדה המטומטמת שהרצינות היא ממנה והלאה. מעכשיו אני גם בנאדם
ולא רק ליצן. ובאמת, בהתחלה זה עבד מצוין.
התחלתי להשתתף בסדנת תיאטרון בבי"ס וזה עזר לי להפריד,
וכל הבנות רצו להיות חברות שלי והבנים חיפשו אותי בנרות.
חשבתי לעצמי "הנה, אני חוזרת לכיתה א' ואו כמה קל זה היה.."
היה לי חבר שכל הבנות רצו להיות איתו, כל דבר שהיה נעשה בכיתה
היה עובר דרכי קודם כל, מקבל אישור ממני ואז יוצא לדרך... רק
שאני כבר קיבלתי את זה כמובן מאליו וככה גם איבדתי את זה
שוב...
ובסוף מצאתי את עצמי, שנה אח"כ עוברת כיתה. ושוב יושבת לבד.
טוב, לא לבד לגמרי, אבל שוב מצאתי דרך אל הליצן העצוב שהייתי
קודם. בכיתה ט' נפלה עליי פצצה נוספת. דודה שלי, האימא השנייה
שלי, אם אחותי בנפש, חלתה בסרטן. לא יכולתי לשאת המחשבה שאני
מאבדת אותה. הסכמתי לאבד אותי אבל עליה לא יכולתי לוותר.
ונזכרתי שכשהבת שלה הייתה תינוקת ואני גרתי שם, הבטחתי לה שאם
יקרה לה משהו אני אאמץ את הבת דודה שלי. והתכוונתי לזה,
אבל לא כל כך מקודם. ואז התחילה מע' היחסים שלי עם.... ה'.
התחננתי אליו שיניח לה. שיעזור לה. לא יודעת מי שמע אותי אבל
שנה אח"כ היא החלימה, הגוף שלה היה בריא ושלם. אבל את הלימודים
שלי כבר לא היה אפשר לשקם. וכך הגעתי לכיתה י' עם איום מרחף
מעל ראשי, "בגרות מלאה- במגמת תיאטרון על תנאי"...
לא שלמישהו היה איכפת שהתדרדרות שלי נבעה מדאגה אמיתית..

כיתה י'
כמו שלא ידעתי מה יקרה לי בכיתה ב',
מסתבר שלא ידעתי מה יקרה לי  בכיתה י'.
חשבתי שימשיך המסלול של הטמטום הרגיל והכל יהיה אותו דבר...  
מסתבר שבתת מודע התחלתי להשתנות ולהקרין החוצה את השינוי.
התחלתי במגמת תיאטרון, ואמנם בכיתה שלי היה לי רע אבל מצאתי
חברים מחוץ לכיתה וגם ככה לא ביליתי איתם יותר מידי כי שיעורי
תיאטרון הם שיעורים שבהם נפגשים כל מיני ילדים מכל מיני
כיתות.
אז הגיע לי הבום הראשון שלי השינוי.
זה היה בשיעור תיאטרון, המורה נתנה לנו משימה- להכין מונולוג
על עצמנו, מי אנחנו, מה אנחנו אוהבים וכאלה. ואני ידעתי מה אני
הולכת לעשות. ביום שני הגעתי והתלבשתי. לבשתי חלוק של מנקה,
פפיון אדום מנוקד ולקחתי מטאטא ביד. כולם זיהו אותי, הם הספיקו
להכיר אותה טוב מאוד. והם ציפו לשעשוע הרגיל. אבל אני תכננתי
משהו אחר לגמרי. אחרי שהתחלתי בתור "קלרה" עצרתי את עצמי,
ואמרתי- "סליחה, נעים מאוד, לי-את" והתחלתי במונולוג שלא כתבתי
מראש, אלתרתי אבל כל כולו היה מופנה אל הקהל באצבע מאשימה
והקהל ההוא באמת היה אשם במי שאני ובמה שאני... סיפרתי להם מה
הם גרמו לי להיות.
הראיתי להם את הסמרטוט שהפכתי בזכותם. והראיתי להם מי אני
באמת. והם יצאו בוכים. זהו, אני את הנקמה שלי קיבלתי. היא לא
הייתה מתוקה בכלל, היא כאבה לי כמעט כמו שכאבה להם.
הציון הראשון שלי היה מאה, המורה לא הפסיקה לשבח אותי ולהגיד
שאני גאון, אבל אני בסך הכל אמרתי את האמת...

כיתה י"א
כאן כבר התחלתי להילחם על עצמי. ביקשתי לעבור כיתה עוד בסוף
השנה שעברה ואמרו לי לחכות. אז חיכיתי אבל בתחילת השנה שאח"כ
הודיעו לי שילדה שביקשה קודם עוברת כבר ואין מקום בשבילי, לא
נראה לי הגיוני כי אני כבר כמעט חצי שנה לפני סיום השנה שעברה
ביקשתי וגם ישר בתחילת כיתה י' הבעתי אי שביעות רצון מהשיבוץ
ההוא ואז גיליתי שהילדה שביקשה "קודם" היא בת של מורה והבנתי.
אז פתחתי בשביתה והודעתי שאני לא באה יותר. לא מבטלת את הרישום
שלי או נושרת פשוט לא באה. שביתה. רוצה ללמוד ומונעים ממני, לא
יכולה להיכנס לכיתה שלי על מצפון ההנהלה...
ומסתבר שזה הפחיד אותם כי הם שינו סדרי עולם כדי שאני אוכל
לחזור (לא שמישהו מודה שם בזה) ונפתחה כיתה חדשה- י"א (הבמה)
12, אנחנו קראנו לה י"א הבמה כי למגמה שלנו קראו א. הבמה אז
קיצרנו...  וכאן רשמתי כבר 2:0 לטובתי...

כיתה י"ב
ועכשיו אני ניצבת מול ראי, כשהגעתי לגיל שאני מסוגלת לעמוד
מולה. ראי שמשקפת את מי שהייתי פעם ואת מי שאני היום.
כשאתה מגיע לרגע לפני סיום פרק, גם אם לא רצית, אתה מסכם אותו.
בודק טעויות, מסמן אותן בעט אדומה, מוריד לעצמך ציון ומנסה
לתקן את הטעויות שלך. ככל שאתה גדל כך אתה בודק יותר תחומים,
מבין יותר את המעשים, המניעים ומוצא יותר טעויות.
והיום הראי עומד מולי, טופח על פניי כמו אבק הנישא ברוח סערה
ישר אל העיניים. מודיע לי שהיה עבר אבל הוא נשאר בעבר והגיע
הזמן להכיר בעצמי, להכיר אותי. לפשוט את מדי המנקה ההיא שמלוה
מאז וללבוש את בגדיי שלי. לחיות את חיי שלי. ללכת עם האהבות
שלי, הרצונות שלי. למצוא את המקום שלי, את החיוך שלי, להשיג לי
את כל מה שבא לי, מתי שבא לי, בזמן שלי.
הגיע הזמן להסתכל במראה ולהיות מאושרת ממה שיש שם.
גם אם לא תמיד המראה מעודד.

הרי בסופו של דבר אני, זה כל מה שיש לי...