מוקדש לקאריני.
כשדיברנו, רציתי לבקש ממך עצה בקשר לסיפור הזה, ואז, תוך כדי
שדיברנו, פתאום צץ לי במוח רעיון לכתיבה.
אז אני מקדישה לך את הסיפור הזה, ביחד עם כל אהבתי הרבה
אלייך!!!


כל ילדה חולמת על מה שהיא רוצה שיקרה בעתיד.
כולן רוצות להיות דוגמניות.
אבל בגיל ההתבגרות, חלק מאבדות את החלום כי הן התבגרו, וחלק -
בגלל הצורה והיופי שלהן.
אבל חלק לא... החלום שלי היה מאז ומתמיד להיות דוגמנית.
כל החיים תכננתי את מסלול החיים שלי.
אכלתי בהתאם לכך בשביל לשמור על גופי.
יום אחד, כשהלכתי עם חברות לקניות בקניון, צלם אחד ראה אותי
והביא לי את הטלפון שלו.
וככה התחיל המזל שלי.
הייתי בת 15 כשזה קרה.
בהתחלה דגמנתי במקומות לא מוכרים.
אח"כ התחלתי לדגמן לקטלוג בגדים.
בגיל 16 הייתי על חוצות העיר. ואז הכרתי את החברות החדשות שלי,
הדוגמניות שחיות בארץ.
בגיל 17, סוכנות הדוגמנות שלי שלחה אותי לדגמן בפריז.
הייתי צריכה לטוס לשם לבד, לחיות לבד.
הייתי רק ילדה, עוד לא הבנתי מהחיים שלי.
אבל ידעתי שאני אסתדר, כי אני מגשימה את חלום חיי.

כשהגעתי לפריז, הייתי הבן אדם הכי מאושר בעולם!
פתאום הרגשתי כמו מיס יוניברס. כולם האמינו ביופי שלי וידעו
שאני בדרך להצלחה. אחת מהסוכנות הצרפתית באה איתי בשביל להראות
לי את הדירה שלי.
הייתה לי את הדירה הכי מקסימה שיש!
היא הייתה לא גדולה ולא קטנה, בדיוק בגודל המתאים.
היו בה כבר רהיטים כאלו עתיקים שהתאימו לבית.
על השנייה שנכנסתי לדירה, התאהבתי בה.
אחרי שהאישה ההיא עזבה, הלכתי לטייל ברחבי פריז.
העיר פשוט הקסימה אותי.
כשחזרתי בערב, התקשרתי למשפחה ולכמה חברות בשביל לתת להן את
הטלפון שלי בפריז.
עכשיו, בגלל המרחק, ידעתי שאני הולכת לנתק קשר עם כל החברות
שלי. זה לא ילך... אני גם נכנסת לתוך עולם הזוהר והאופנה, אז
אני לא אוכל להיות חברה שלהן. ועדיף לי להישאר עם החברות שלי,
הדוגמניות.
לאחר מכן, הסוכנת שלי התקשרה להודיע לי שבעוד יומיים יש לי סט
צילומים בעיירה בשם 'לה הובר'.
היומיים האלו עברו מהר. הייתי צריכה לקום בשלוש וחצי לפנות
בוקר ולהגיע לסוכנות הצרפתית.
אבל עם כל העייפות שלי, הייתי שמחה - סוף סוף אני מצטלמת!!!
כשנסענו לסט הצילומים, הכרתי עוד כמה דוגמניות ודוגמנים
שהולכים להצטלם איתי.
כשהצטלמנו, היה חודש פברואר. ואנחנו הצטלמנו עם בגדי ים בחוף
הים. היה כ"כ קר!!! אבל כריסטופר כל הזמן חימם אותי (אחד
הדוגמנים). כל פעם שהייתה הפסקה, הוא היה בא אליי עם מגבות ועם
שוקו חם, והיינו עומדים מחובקים תחת המגבות, עם השוקו.
באותו יום הכרתי את ידיד הנפש שלי.

כריסטופר ואני היינו מבלים הרבה ביחד.
הצהובונים היו רושמים שיש רומן שמתפתח בינינו, אבל זה לא היה
נכון, היינו פשוט ידידים.
כמעט שנה אחרי שהייתי בפריז, הסוכנת שלי התקשרה אליי ואמרה לי
שרוצים לראיין אותי מגיא פינס.
אני, כמובן, הסכמתי. התקשרתי לכל מי שרק הכרתי בשביל לספר להם
את זה ולבקש שיקליטו לי.
איה ושירלי הגיעו אליי הביתה, ביחד עם צוות הצילום שלהן.
הן הקדימו בחצי שעה ואני לא הייתי מוכנה וכריסטופר עדיין היה
אצלי.
"הקדמתן קצת..." אמרתי וחייכתי.
"כן, יצאנו מוקדם מדי מהמלון שלנו. את רוצה שנחכה לך
שתתארגני?" שאלה אותי איה.
"האמת, שכן..."
"אוקי, רק תני לנו לצלם אותך עם איך שתפסנו אותך בשביל לחבר
לסיפור. אל תדאגי, זה יהיה מצחיק."
אני הסכמתי. הם צילמו אותי עם הפיג'מה שלי ועם השיער מורם
למעלה. וכמובן שכריסטופר נדחף למצלמה.
אחרי 20 דקות יצאתי מהחדר שלי ועשיתי להן סיור בבית שלי.
ואז התיישבנו בסלון בשביל לדבר.
"יש לך דירה ממש יפה", אמרה שירלי.
"תודה..."
"אז בואי תספרי לנו את הסיפור שלך, איך התחלת לדגמן ואיך הגעת
לכאן."
"אוקי... מאז שהייתי ילדה, החלום שלי היה לדגמן. בגיל 15 גילו
אותי בקניון. ואז התחלתי לדגמן לקטלוגים. בגיל 16 כבר הייתי
בפוסטר הענק על חוצות העיר. כל פעם שעברתי שם, הוצאתי מצלמה
וצילמתי את זה, בשביל שאני לא אשכח את הרגע בחיים."
"ואיך הגעת לפה? לפריז?" שאלה איה.
"בגיל 17 הסוכנת שלי אמרה לי 'יש לי מתנה ליום ההולדת שלך', כי
באותו יום זה היה יום ההולדת שלי. אז שאלתי אותה מה המתנה.
והיא אמרה 'את עוברת לפריז כדי לדגמן שם'. אני לא חושבת שהיה
בן אדם יותר מאושר ממני באותו רגע. התחלתי לקפוץ ולשמוח,
ובכיתי מרוב שמחה. ואחרי חודשיים עברתי לפה."
"וזה לא הפחיד אותך? לגור בעיר זרה לבד, בלי אף אחד שיעזור
ושיתמוך בך?"
"בהתחלה זה הפחיד. אבל המשפחה שלי תמיד תומכת ועוזרת לי. ויש
לי פה גם חברים. ואת כריסטופר גם הכרתם. הוא הכי עוזר לי פה."
"כריסטופר... הוא החבר?" שאלה שירלי.
"לא. הוא הידיד. אין בינינו כלום."
הראיון הסתיים והן הלכו איתי לסט הצילומים.
לבסוף, אחרי שעתיים מתישות של צילומים, הן שאלו אותי אם יש לי
משהו לומר לחברות בארץ.
עשיתי פרצוף מוזר, כי את הקשר עם החברות שלי כבר ניתקתי.
אבל מהר מאוד שיניתי את הפרצוף הזה לפרצוף שמח ואמרתי:
"כן... אני מתגעגעת אליכן!!! מאוד!!! תבואו לבקר..."
"קארין, אנחנו יודעות שמחר זה יום ההולדת, ויש לנו מתנה קטנה
מהמשפחה שלך", הן אמרו והושיטו לי קופסא קטנה עם שרשרת של חמסה
בפנים.
"יו, איזה חמודים! תודה, המון תודה!!! אני אוהבת אתכם וחושבת
עליכם בכל שנייה של היום!" אמרתי.

למחרת, כריסטופר וכל שאר החברים יצאו איתי לחגוג.
ואז הסוכנת שלי התקשרה לומר שיש לה עוד מתנה בשבילי.
"נו, מה הפעם? צילומים לגוצ'י???" שאלתי.
"די קרוב, זה הולך לקרות. את עוברת לניו יורק."
"עאלק!!! אני לא מאמינה! לניו יורק?! די, אני כ"כ אוהבת
אותך!!! זו המתנה הכי יפה שיכולתי לקבל!!!" אמרתי.
כל אותו ערב לא הפסקתי לדבר על זה. התלהבתי מזה קצת יותר
מדי... אבל מותר לי. לא בכל יום אומרים לי שאני עוברת לדגמן
בניו יורק...
כריסטופר ליווה אותי הביתה והזמנתי אותו להישאר אצלי קצת.
התיישבנו בסלון לכוס קפה והתחלנו לדבר.
"אני לא מאמין ששולחים אותך לניו יורק ואותי לא! אני הרבה יותר
יפה ממך! כמוך יש עוד אלף ברחוב, אבל כמוני (הוא אומר, מניח את
כוס הקפה ונעמד זקוף), כמוני אין עוד בעולם! אני יחיד ומיוחד,
הכי יפה בעולם!"
הוא הסתכל עליי עם העיניים המשגעות שלו והתחיל לצחוק.
הוא באמת היה יחיד ומיוחד...
"אז מה? נישאר בקשר כשאני אגור בניו יורק?" שאלתי.
"בטח שכן! את האישה היחידה שאני אוהב כמו משוגע... ורק בתור
ידידה! אז ברור שנשמור על קשר..."
"כריס, אתה יודע... בחיים לא היה לי ידיד טוב. בכלל, לא היה לי
אף פעם חבר רציני."
"ולא היה לך כלום? כאילו, התנשקת לפחות?"
"לא..." אמרתי והתביישתי קצת.
הייתי כבר בת 20, בלי ניסיון בכלל בתחום של הבנים.
כריסטופר התיישב מולי על הרצפה וליטף את פניי.
"אני רוצה להיות בטוח שתזכרי אותי. אולי הקשר יתנתק בינינו, אי
אפשר להבטיח כלום. אחרי הכול, את תהיי בצד השני של העולם. אז
זה למקרה וכמעט תשכחי אותי..."
הוא אמר ונישק אותי כמו שמעולם לא נישקו אותי.
אחרי שהוא נישק אותי, הוא קם והלך.
ואני מיידית התאהבתי בו.
כמה שזה יישמע טיפשי, זה היה נכון.
אף פעם לא נישקו אותי ככה וזה גרם לי להתאהב בו בשנייה.

חודשיים אחרי, כבר הייתי ארוזה ומוכנה לעבור.
בשדה התעופה נפרדתי מכמה חברות טובות שהיו לי, ואז הייתי צריכה
להיפרד מכריסטופר.
חיבקתי אותו חזק והתחלתי לבכות.
"אני אוהבת אותך..." לחשבתי בצרפתית.
"ואני אותך", הוא אמר בעברית.
התנשקנו שוב והחזקנו ידיים.
התחלתי ללכת והחזקתי לו עדיין את האצבע, אבל המרחק בינינו
הפריד את האצבעות שלנו, ואני עליתי למטוס.

כשהגעתי לניו יורק, חשבתי שסוף העולם הגיע.
יותר אני לא אראה את כריסטופר שכ"כ אהבתי.
הסוכנות שלי הביאה אותי לדירה באפר סייד ווסט.
דירת דופלקס מהממת. הרבה יותר גדולה ויפה מזאת שהייתה לי
בצרפת. הדירה הייתה מרוהטת בחלקה.
אבל אני הרווחתי במשך השנים מספיק, וריהטתי אותה כמו שאהבתי.
ובסלון תליתי תמונה שלי ושל כריסטופר מאחד ממסעי הדוגמנות שלנו
ביחד.
חודשיים אחרי שהייתי שם, כריסטופר בא לבקר אותי לשבועיים
קצרים. אבל לא עשינו כלום.
כי ידעתי שלהיפרד ממנו שוב, ישבור לי את הלב.
אז העדפנו להתנהג כאילו הנשיקה הזו בינינו לא קרתה, כאילו
אנחנו לא אוהבים אחד את השניה.
וככה, לאט לאט, באמת הפסקנו לאהוב אחד את השניה.

כמה חודשים אחרי שהוא עזב, שלחו אותי לדגמן בסטייטן איילנד.
שם הכרתי את ריק.
הדוגמן שלי. שמו אותנו בתור זוג בכל הצילומים.
הצטלמנו כמעט כל יום בשבוע, ואחרי ששבוע שלם היינו צריכים
להעמיד פנים שאנחנו זוג, נהיינו גם זוג אמיתי.
כדי לחגוג את סוף הצילומים, הוא הזמין אותי לצאת איתו לבר קטן
ברחוב 74.
ריק היה בחור מקסים ושובה לבבות.
מסתבר שכל אחת על הסט רצתה אותו.
היו לו עיניים ירוקות-בהירות, שיער חום-ערמוני וחלק, שזוף,
וכמובן - עם גוף!!!
כשהוא החזיר אותי הביתה, הוא ניסה לנשק אותי ואני לא הסכמתי.
וככה, אחרי חמש יציאות, אני עדיין לא הסכמתי שהוא ינשק אותי.
אחרי היציאה השישית עלינו אליי הביתה.
"יש לי הפתעה", הוא אמר.
"תעצמי עיניים ותהיי עם הגב אליי", הוא ביקש.
וכך עשיתי...
הוא ליטף לי את הצוואר, ובהתחלה חשבתי שהוא הולך לשים לי
שרשרת. אבל אז הרגשתי אותו מולי, נושם.
פקחתי את עיניי, והוא שם את האצבע שלו על שפתי, כסימן שאני
אהיה בשקט. ואז הוא נישק אותי.
זה היה רגע מושלם, יותר מאשר עם כריסטופר.
ומאז, ריק ואני נהיינו זוג מוצהר.
הצהובונים כתבו עלינו בכל הזדמנות שהם רק היו יכולים.
וכריסטופר התקשר אליי לברך אותי.
האמת, לא הרגשתי בסדר עם עצמי.
אבל אז הוא סיפר לי שהוא יוצא עם מוניק, והרגשתי יותר טוב.
חודש אחרי שהייתי עם ריק, הוא לקח אותי אליו והרים אותי.
הוא העלה אותי במדרגות למיטה שלו.
בהתחלה חששתי. כבר הייתי בת 21 ועדיין בתולה.
אבל החלטתי לא להתנגד לו ולהסכים למה שהוא יעשה.
אחרי הפעם ההיא, כבר הייתי רגילה להכל.
התנהגתי בחופשיות לידו וכבר לא הייתי כזו מתוחה.

בגיל 22 קבעו לי צילומים עם גוצ'י בצד הצפוני של ניו יורק.
אני בכלל הייתי בדרום ועשיתי קניות.
נכנסתי בטיל למכונית שלי וניסיתי לנהוג כמה שיותר מהר.
זה היה חודש פברואר, מלא גשמים.
ואני כ"כ מיהרתי, שלא שמתי לב למה שאני עושה.
ריק התקשר אליי בלי סוף להגיד שהוא מחכה לי ושהוא אוהב אותי.
ואני נכנסתי ללחץ ונתקעתי בתוך אוטובוס.

כמה שבועות אחרי, התעוררתי בביה"ח בניו יורק.
הייתי מלאה בכוויות ובצלקות בכל הגוף ובכל הפנים.
כשהסתכלתי על עצמי במראה, הייתי מזועזעת ממה שראיתי.
הייתי מכוערת. מצולקת כולי, מלאה כוויות.
כל מה שעבדתי בשבילו במשך השנים - נהרס.
חודשיים אחרי, ההורים שלי שילמו למטוס פרטי שיחזיר אותי לארץ.
ריק בא לדבר איתי לפני הטיסה.
הוא אמר שהוא נפרד ממני.
שאני מצולקת ולא יפה.
"אבל אמרת שתאהב אותי לא משנה מה! מה קרה פתאום?! פתאום אתה
רואה שאני מכוערת, אז זה נגמר?! חשבתי שהאופי יותר משנה לך
מאשר היופי!" אמרתי.
"גם אני חשבתי, אבל טעיתי. קארין, אני דוגמן צמרת בשיא פריחתו,
אני לא יכול שמכוערת אחת תעכב אותי מאחורה. אני מצטער."
הוא אמר והלך ללא שום בושה.
כשעליתי על המטוס הפרטי, הרגשתי כאילו אני לבד, בודדה, רחוקה
מהאנושות. אבל ידעתי שזה לא נכון.
ידעתי שכריסטופר ושעוד כמה חברות מצרפת ומניו יורק עדיין
איתי.
כשחזרתי לארץ התקשרתי אליהם, אבל כולם היו "עסוקים" מדי
בשבילי. וכריסטופר אמר שהוא לא מכיר אף אחת בשם קארין. שאני
בטח סתם ממציאה.

בגיא פינס הראו את הכתבה על נפילתה של דוגמנית צמרת בשיא
פריחתה. הכתבה הייתה עליי.
הכוויות שהיו לי השאירו סימנים, והניתוחים הפלסטיים לא עזרו.
וכבר לא היה לנו כסף לממן אותם.

הסתובבתי ברחובות ת"א, מרגישה כמו זרה, כמו חייזר.
פעם כולם היו קופצים עליי, מבקשים חתימה או תמונה, היו כאלה
שרצו שאני אפילו אתחתן איתם. והיום - כולם מסתכלים עליי כ"כ
מוזר.
הרגשתי כ"כ לא שייכת. רק המשפחה שלי אהבה אותי.
אבל הקריירה שלי... כל מה שעבדתי למענו במשך כל השנים האלו
פשוט נהרס בשנייה אחת, בשנייה אחת של לחץ.
הייתי רק בת 22 כשזה קרה, בשיא פריחת הקריירה שלי.
השכרתי איזו דירת חדר עלובה, שנראתה יותר כמו איזה חור באמצע
בניין.
הייתי יושבת שם, על הרצפה הקרה. נזכרת בדירה הקטנה והחמודה
שהייתה לי בפריז, בדירת הדופלקס שלי בניו יורק.
נזכרתי בחיי הזוהר שלי. ואז נזכרתי בחברותיי הישנות.
כשהתקשרתי אליהן, כולם הסכימו לפגוש אותי.
וכשנפגשתי איתן ביחד, הן אמרו שאני צבועה.
"'אני מתגעגעת אליכן מאוד! תבואו לבקר...!!!' צבועה קטנה.
העיקר - למצלמות ידעת לשחק אותה... חיכינו ליום הזה שנוכל לרדת
עלייך. שתהיי סתם איזו אחת ושאנחנו נהיה אנשים חשובים. תסתכלי,
אנחנו נשואות, עם חברות וילדים. ומה לך יש?! כלום!!! וזה מגיע
לך! נטשת אותנו בשביל עולם הזוהר שלך... אז הנה, תהני לך
איתם!" הן אמרו והלכו.

חזרתי לדירת החדר העלובה שלי והתיישבתי על הרצפה.
הרגשתי כ"כ בודדה.
כולם נטשו אותי. לא היה בן אדם יותר בודד ממני...
אפילו להומלסים היו חברים ולי לא היו.
התחלתי לבכות שעות על גבי שעות.
וככה, כל יום הייתי קמה, שותה כוס מים ונזכרת בחיי הזוהר שלי,
בחיים הקודמים שלי לפני התאונה.
הייתי מוציאה תמונות, מכתבים, מזכרות. והייתי נזכרת.
לפעמיים הייתי מרגישה כאילו אני עדיין שם. חיה את חיי הזוהר
והדוגמנות. נמצאת עם כל הסלברטיס ועם הדוגמנים הכי מפורסמים
בעולם. ואז הייתי מסתכלת מסביב ורואה באיזה חור אני גרה, ושוב
פורצת בבכי.
לקחתי דף ועט והתחלתי לרשום.
"לכל הצבועים בעולם הדוגמנות והזוהר!
אני כותבת לכם מכתב זה עם כל הכאב שיש בי.
אתם, שהבטחתם לי שמיים וארץ ושאמרתם שאני אצליח, הדוגמנית הכי
מצליחה בעולם, אמרתם.
הכי יפה... שהיה לי יופי מיוחד שעוד לא ראו.
אתם נטשתם אותי על השנייה שנהייתי מכוערת.
אפילו לא הצעתם לעזור לי להתאושש לעלות בחזרה על רגליי ואז
לנסות ולשנות את העונש הנורא שנגזר עליי - להיות מכוערת.
ואתה, כריסטופר, שאהבת אותי כ"כ ושביקשת ממני בכל יום לא לשכוח
אותך, אתה בסוף שכחת אותי. או, יותר נכון, רצית לשכוח, ואני
בטוחה שגם הצלחת.
נישקת אותי בשביל שאני לא אשכח אותך, היית האהבה הראשונה שלי.
וכשנפרדנו, אמרת שלא תשכח אותי. אבל תמיד החיים מוכיחים לנו
אחרת, לא?
ואז הכרתי אותך, ריק.
היית אהבת חיי!!! הייתי מטורפת עלייך. היית הראשון שלי במיטה.
וידעת את זה. והבטחת לגונן עליי מכל רע, לאהוב אותי בכל מצב,
לתמוך בי תמיד.
אבל על השנייה שאמרתי לך שאני חוזרת לישראל, שמחת להיפטר ממני
ונפרדת ממני בלי שום בושה, כאילו אין לך מצפון.
ואתם, כל המעריצים שלי, גם נטשתם אותי, וכל חברותיי הדוגמניות
הצבועות האלו, נטשו אותי גם.
וגיא פינס, שערך כתבה על נפילתה של דוגמנית צמרת.
אז מה אם נהייתי מכוערת?! בגלל זה החלטתם לנטוש אותי?! אני
שונאת את כולכם, ואמן וכל אחד מכם יעבור תאונה ויישרף, שכל
הגוף שלכם יהיה מלא בכוויות שתסבלו ושתהיו מכוערים כמוני!"

עד שיום אחד מתי לבד, בודדה, בלי חתול אפילו, בתוך החור הקטן
שלי. גם לקח זמן למצוא אותי.
בעל הבית שלי ראה שלא שילמתי כמה פעמיים ובדק מה קורה אותי
ומצא את הגופה שלי.
את המכתב פרסמו בכל עיתון אפשרי, גם בצהובונים.
וככה הסתיים סיפורה של הדוגמנית שהבטיחו לה שמיים וארץ...