היה היה פרח ולפרח עלים יפים, גדולים ובריאים. והעלים היו כצבע
נחושת בשמש מבריקים. הפרח ישב לו תמיד לבדו, לא היה לו אדם
שיהיה לידו. הוא נשאר שם חודשים, לא זז ולא נע, כי מה לעשות-
הוא תקוע באדמה. עד שיום אחד באה דבורה קטנה והתיישבה על עליו,
שוחחה איתו שעות ארוכות ואירחה לו חברה. והפרח - היה מאושר.
בבוקר, עפה הדבורה לדרכה, אפילו שלום לפרח לא אמרה. היא עפה
רחוק ומהאופק נעלמה. והפרח הקטן שוב היה הוא לבד.
עד שבוקר אחד, היה זה בחורף, טיפת טל קטנה זלגה, ועל הפרח
נחתה. הם ישבו ושוחחו שעות רבות וטיפת הטל סיפרה לפרח על מראות
נפלאים שמלמעלה ניתן לראות. אך מה לעשות, כאשר השמש יצא וחשפה
את קרנייה, טיפת הטל סגרה את עיניה והלכה לה לעולמה, נעלמה
בשנייה כאילו לא הייתה. והפרח המסכן שוב היה לבדו.
על הפרח שלנו עברו ימים ארוכים ובודדים. עד שיום אחד פגש הפרח
באיש, אדם, דווקא נער היה. רצה הוא להביא לחברתו מתנה, הבחין
האדם מייד בפרח שעומד לו לבד ובלי לחשוב פעמיים קטף אותו והלך
לדרכו. והפרח, למרות שהוצא מהאדמה היה מאושר, כי הוא לא היה
לבד וכי עולם נפלא הוא ראה אצל האיש בכף היד. וכאשר הגיע הנער
אל בית חברתו ואת הפרח הקטן נתן לה במתנה, הפרח ניסה להתמתח
ולהראות לחברה את מלוא יופיו למרות שהוא כבר הזדקן. ובאותו
לילה ישב לו הפרח הקטן באגרטל הכחול, ראה את הזוג המאוהב והיה
מאושר, למרות שידע שימיו ספורים כי בלי שורשיו אין לו חיים.
למחרת בבוקר הפרח כבר היה נבול אך חיוכו הקטן, חיוכו המאושר על
פניו, היה שווה את כל ימי חייו.