ביעור הבערות או "מכל מלמדי השכלתי"
עם סיימי את הכשרתי כמורה למבוגרים נשלחתי למקומות שונים
ביניהם הייתה גם מעברת פרדס-כץ.
יצאתי לדרכי החדשה במעברה חמושה בידע שרכשתי בתקופת הכשרתי,
בספרי הדרכה ולימוד ועיתון "אמר" בעברית קלה ומנוקדת, ובדברי
אימי המהדהדים באוזניי כתמרור אזהרה: "זכרי שלאנשים אלה יש
תרבות חיים שאותה הביאו איתם מארצות גלותם והיא שונה מזו שאנו
מכירים." "אל תרמסי אותם ואת תרבותם, בבואך ללמדם קרוא וכתוב,
אלא שלבי זאת בשיעורים." "דעי לשלב את האישה המזרחית - חינוכה
ואורחות חייה בתרבותנו." "את הליקויים שתראי נסי לתקן, אך
בעדינות ולא כשופטת - מלמעלה."
עמוסה בכל המטען הזה , דפיי נייר בניי "שתי שורות" רחבות,
עפרונות מחודדים, מחקים, "ומערך שעור" שהכנתי בבית ירדתי
מאוטובוס "דן" בתחנה ברחוב ז'בוטינסקי מול מעברת "פרדס-כץ."
חציתי את הכביש, הלכתי בשביל היורד ומוליך למרכז המעברה, הלוך
ושוב,כיצד אנחה את החוג וכיצד אנהל את השיעור הראשון של"ביעור
הבערות," (כלשונם של מפקחי משרד החינוך,) הריי איני מכירה את
התלמידה - המארחת ולא את יתר הנשים -התלמידות. האם באמת חפצות
דעת הן או שמא זו פשוט הזדמנות להשתחרר קצת מעול הבית במסווה
של לימוד. אולי האמת היא זה וגם זה.
כמו שהלכתי הלוך והרהר הגעתי למרכז המעברה שבצידו השמאלי
"השוק." היה זה יום רביעי - יום שוק. הרוכלים הכריזו על
מרכולתם. נשים רבות התגודדו ליד הדוכנים, בוררות-בוחרות סחורה.
"מישהי יודעת איפה גרה תקווה-שבתאי?" שאלתי.
"תקווה, תקווה, איפה את? באי, באי, בחורה אחת רוצה אותך."
קראו הנשים שהסתופפו סביבי. לפתע השתרר שקט. אחת הנשים הצביעה
לעבר אחד הדוכנים פנתה אלי ואמרה: "את רואה את האישה עם השמלה
האדומה והנקודות הלבנות, האישה שקונה תפוזים, היא עושה מהם
ריבה, זוהי תקווה שלנו, תקווה שבתאי שאת מחפשת," אמרה בעלת
החלוק הירקרק - דהוי במקצת חגורת סינר כחול. תודה - אמרתי
והתחלתי ללכת לכוון שקודם היא הצביעה.
"לא, חכי רגע אני באה אתך, את לא מכירה-תקווה שלנו.
היא כזותי מתביישת - אם היא לא מכירה אותך," התרתה בי - יישרה
ורכסה היטב את כפתורי חלוקה, העבירה יד- על מחליקה את סינורה.
"בואי נלך לתקווה אני מוכנה," אמרה ואני בלית ברירה נלוויתי
אליה - מצייתת, כתלמידה אחר מורתה. שתינו (מורת הדרך שלי
ואני,)הלכנו לכוון הדלפק עליו היא הצביעה קודם ונגשנו אל בעלת
השמלה האדומה והנקודות הלבנות.
"תקווה, הבחורה הזאתי מחפשת אותך אולי שעה אפילו יותר, אז תעשו
הכרה את והבחורה," אמרה מורת הדרך שלי שנעשתה ליחצנית, מדריכת
נימוסים ומתווכת בין שתי נשים שמעולם לא פגשו ולא הכירו זו את
זו. רציתי לאמ ר שגם לא שמעו אחת על השניה אבל זה לא יהיה
מדויק כי הריי כבר סיפרתי שחפשתי ושאלתי אודות כתובת מגוריה של
"תקווה שבתאי."
הושטתי את ידי אל "תקווה" ולחצתי את ידה. "אני ליאת דרורי שלחו
אותי ממשרד החינוך בקשר לנשים," אמרתי. בטרם הספקתי להמשיך את
דבריי ולסימם, פרצה "תקווה" לתוכם, בשטף מילים אמרה: "אני
יודעת מי את, את המורה החדשה שמשרד החינוך שלח אותך ללמד אותנו
- אותי והחברות שלי הבן שלי הקטן הקריא לי את המכתב ממשרד
החינוך, אז מתי מתחיל השיעור?" שאלה וגמרה את דבריה. "עוד מעט,
שיהיה ערב נתחיל, אבל אני לא יודעת איפה את גרה - תראי לי את
המקום", סיימתי את דבריי.
"את רואה את הצריף הירוק שבחלון תלויות שרשרות-שום, שם אני
גרה. אבל תבואי קדם, נשתה קהווה, את אורחת שלי." אמרה ונעלמה.
הסתכלתי סביבי וראיתי כי כל הסביבה נתרוקנה מאנשים, דממה ירדה
על השוק חוץ מרוכל אחד ומרכולתו "חמוצים" תוצרת בית.
בחרתי בצנצנת מלפפונים כבושים, שילמתי עבורם. לא עמדתי בפיתוי,
פתחתי את הצנצנת שליתי מתוכה מלפפון ונגסתי ממנו - טעמו היה כה
מדויק במידת המליחות שבו, "ממש טעם גן-עדן" חשבתי ונגסתי בעוד
מלפפון.
"אם אמשיך כך לא יישארו מלפפונים בצנצנת" חשבתי. "תן לי עוד
צנצנת מלפפונים כבושים בבקשה," הוריתי לרוכל.
הוא הוריד מהמדף עוד צנצנת והגיש לי. רציתי לשלם, אך הוא סרב
ואמר: "זה בשבילך , אלה האחרונים - יותר לא יהיו צנצנות
מלפפונים תוצרת בית," סתם ולא הוסיף. שאלתי אותו "מי הכין את
המלפפונים?"
"אשתי" - ענה הרוכל . "למה היא לא תמשיך להכין "חמוצים?"
תמהתי.
"היא מתחילה היום ללמוד לקרוא ולכתוב, אז היא תהיה כמו הגברות
האשכנזיות שכל היום קוראות עיתון , והכל קונות מוכן,"
ענה-רוטן.
מי אשתך? - שאלתי. "תקווה," "תקווה שבתאי, עד עכשיו אשתי, מה
יהיה מהיום - אלוהים יודע," סיים ולא הוסיף.
באותו רגע החלטתי כי אנהג לפי עצת אימי ללמד את משתתפות החוג
דרך שילוב הלימודים באורח חייהן.
שעות בין - ארבעים הגיעו, השמש החלה לשקוע, השמים האדימו ואני
עשיתי את צעדיי לעבר הצריף הירוק עם שרשרות השום התלויות בחלון
המטבח,ביתה של"תקווה, תקווה שבתאי - עד היום.
מה יהיה מהיום רק אלוהים יודע"חשבתי בלבי.
הגעתי לצריף שערוגת צמחי תבלין קטנה קישטה את חזיתו ושרשרות
שום תלויות מאדן החלון.
נקשתי בדלת, תקווה פתחה לי את הדלת. שערה הארוך השחור כעורב
פזור.לבושה חצאית פעמון שחורה וחולצה לבנה בעלת צווארון סיני
ושרוולים שאורכם עד למרפקים.
"כנסי, כנסי, מה את עומדת בדלת? אורחת חשובה לא עומדת בדלת," -
אמרה.
משראתה כי נשארתי עומדת במקומי שאלה: "ליאת, ככה השם שלך -
נכון? ליאת, למה את עומדת ככה בדלת, מה את עץ? נו, כנסי כבר,
שבי, נשתה קהווה." אמרה. אני נשארתי לעמוד, עיני תרות אחרי
מקום ישיבה ואינן מוצאות. לפתע הצטלבו עיני בעיניה של תקווה
ואז היא הבחינה שאין אפילו מקום אחד שניתן לשבת עליו. לאורך
קירות החדר, היו סדורות חמשת מיטות של עשרת ילדיה של תקווה.
באמצע החדר עמד שולחן עץ חום, שולחן האוכל מכוסה שעוונית
משובצת בצבעי כחול, צהוב, אדום. "משה, דוד, תביאו מהר כסאות
ממחסן הפח ותשימו מסביב לשולחן, לגברת ליאת אין איפה לשים את
הגוף שלה לשבת," אמרה בקול נעלב. הילדים רצו והביאו מהמחסן
כסאות עץ מתקפלים. פתחו, נגבו אותם במטלית והעמידו אותם מסביב
לשולחן הגדול.
"תקווה, תשמעי, יש לי משהו להגיד לך. אני רוצה לעשות אתך
עסק-ביזנס.אני אלמד אותך לקרוא ולכתוב ואת תמשיכי לעשות
חמוצים, יש להם טעם מה אני אגיד לך ממש - "טעם גן-עדן."
תקווה פתחה עלי זוג עיניים שחורות - גדולות ותמהות.
"מאיפה, מאיפ-פה את יו-דעת על הח-חמוצים שלי?" שאלה
בקול רועד. הוצאתי מהתיק את צנצנות "החמוצים" -קניתי בשוק,
מרוכל אחד שמוכר חמוצים. "אבל את המלפפונים האלה רק בעלי
מוכר," אמרה נכון, עניתי "הוא אמר לי שיותר לא יהיו לו חמוצים
תוצרת בית, כי את לא תכיני יותר מלפפונים-כבושים. בואי נראה לו
יחד שאפשר גם לדעת "קרוא וכתוב" וגם להכין "חמוצים."
אט, אט, התקבצו ובאו נשות המעברה.
"תקווה" המשיכה לשבת המומה שעיניה השחורות פתוחות לרווחה.
הוצאתי מתיקי גיליונות נייר לבנים בני שתי-שורות, רחבות,
עפרונות וסרגלים. חילקתי בין נשות החוג וסט אחד השארתי לעצמי.
שרטתי - כתבתי על הדף באותיות מודגשות וגדולות: "החמוצים של
תקווה, רק - כאן." אחר כך הקראתי להן את הכתוב. כתבתי זאת על
הלוח שתליתי על הקיר מעל תמונת בני הזוג ביום חתונתם. הוריתי
לנשים להעתיק מהלוח. עברתי בין הנשים, תיקנתי את הדרוש תיקון
חזרתי והקראתי. בקשתי מנשות החוג להכין לבד "שעורי-בית"
"החמוצים של תקווה, רק - כאן," מספר פעמים,כל פעם בדף לחוד עד
שהיא תצליח לכתוב בלי שגיאות ולהביא למפגש ביום רביעי הבא.
אנחנו נקריא מהכתוב, כל אחת לחוד בתורה ואחר כך נלך לדוכן של
בעלה של תקווה ונתלה את השלטים.
תוך כדי הדרכת הנשים פגשו עיני בזוג פמוטי כסף ניצבים על שולחן
פינתי קטן מכוסה מפה לבנה ובהם נרות דולקים.
"תקווה, מה זה- הנרות האלה? היום לא יום שישי, וגם לא ערב חג
ולא חנוכה "שאנו מדליקין," אז לכבוד מה הנרות?" שאלתי.
היום ערב "ראש חודש" ולכבודו הנרות.
"למדתי משהו חדש," אמרתי .
על זה נאמר: "מכל מלמדי השכלתי."
