כולנו היינו השבויים שלו. הוא החזיק אותנו בתוך מחסן אפור
וישן, והחל לסדר את חייליו. הייתי כה מפוחדת שלא הצלחתי להבין,
או להזכר במה שקרה. הכל נראה שחור בראש ובנשמה. אותו אדם אשר
כלא אותנו התיישב בראש שולחן מלא והחל לנאום נאום שנשמע כי הוא
כבר באמצעו.

לא הבנו מה הוא רוצה, מפני שהוא לא אמר לנו שום דבר הוא לא
התייחס אלינו יותר מדי. הוא הסביר את תכניתו לאנשים שישבנו
בשולחן, הרבה לפני שאנחנו נלכדנו ברשתו. לא היה איכפת לו כלל
מה שמענו. ואנחנו לא הבנו מילה מזה, אני יודעת שאני לא הבנתי,
וזה לא נראה שמישהו הבין דבר, אולי אפילו אותו איש בעצמו.

"ועכשיו לחלק מהמרהיב של היום" הוא אמר בקול קר. ומיד נפתחו
דלתות, ומתוכן יצא עשן, ומתוכו יצא אדם. "רוצח" הוא קרא לו.
"מושלם" הוא אמר "מהיר, חסר רגש ושיטתי". אותו אדם היה גבוה,
ושרירי, ועמד מולנו עירום כביום היוולדו. לא הייתה לו כל הבעת
פנים. נזכרתי בשיעור הפסיכולוגיה האחרון שלי. המרצה אמר
שתינוקות לא מסוגלים להביע רגש ע"י הבעות פנים עד לגיל מסוים.
לא יכולתי להשתחרר מהמחשב שאותו "רוצח" אינו יותר מתינוק,
תינוק שרק נולד, אך נולד למטרות רעות.

ה"רוצח" הובל אילנו ועמד ומולנו. הוא היה עשוי ללא חת, הוא
נראה כמעט לא אנושי לחלוטין, כמעט מושלם. "לוקחים תשעה חודשים
שלמים לגדל עובר שיצמח לתינוק. לוקח חודשים  על גבי חודשים עד
שילמד לתקשר או ללכת. ולוקח שנים עד שיגדל וישפיע על משהו או
מישהו, אם בכלל. אבל בשביל לטמון את הזרע צריך רק כמה שניות,
ובשביל להרוס את הזרע צריך פחות משניה אחת. בשביל להרוג צריך
רק רגע אחד." כך נאם האיש בשמחה מהולה ברוע אל כל יושבי החדר
שלא היו שבויו או עבדיו. ואז הוא הוסיף בקול רך וקר "תרצח
אותו" והצביע על האיש שישב לידי. איש שנראה כקבצן מסכן. הרוצח
שלף אקדח מחגורת האדם שהיה הכי קרוב אליו, אחד מה"אורחים"
המרושעים של אותו איש מרושע שכלא אותנו. הצמיד מיד את האקדח
לראשו של הקבצן המסכן וירה. זה לקח בסך הכל שנייה, שנייה אחת,
אפילו פחות. רגע אחד, והוא מת.

"מרוצים גבירותיי ורבותי?" שאל המרושע את אורחיו, שהנהנו במהרה
והשמיעו קולות של התפעלות והסכמה. "הוא יבצע את המשימה הנכספת
לנו" הוא הוסיף. מיד באו כמה עובדים עם בגדים, נשק כבד, ומיני
טלפונים ומכשירי תקשורת. קצת לאחר מכן יצא ה"רוצח" למשימתו
ואנחנו נשארו מפוחדים במקומנו. לא היה לנו מושג מהי משימתו של
ה"רוצח" ולא היה לנו מושג מה יהיה בסופנו.

מדי פעם נשמעו מביננו קריאות לאוכל ולשתייה, אבל קריאות אלו רק
הביאו למות מהיר יותר. השומרים החלו להרוג על כל צליל קטן
שהושמע. חלק הוצאו מן החדר ונרצחו מחוץ למחסן מלא העובש.
לפעמים לא הייתה סבלנות לעובדים והם רצחו בדם קר אנשים מסכנים
וחפים מפשע ממש מול עיננו. וכולנו ידענו שברחובות מסתובב לו
רוצח, עושה משימה נוראית שאין לאף אחד מאיתנו מושג מהי.

ואז הוא חזר, בלי פגע, בלי עייפות, בלי הבעת פנים. כמו רוצח
אמיתי, לא אנושי. היה ברור לכל מי שבחדר, עובד, אורח, האיש
המרושע ולנו השבויים שהמשימה בוצעה. לא שידעתי מה היא הייתה,
אני לא חושבת שלאף אחד מהשבויים היה מושג אמיתי.

אנשים נוספים החלו להירצח, הפעם ע"י הרוצח שכבר סיים את
משימתו, לפחות משימתו הראשונה. המחשבה הכללית שלי הייתה שאף
אחד מאיתנו לא יצא מכאן בחיים. נלכדנו במחנה מוות שבו כל שבוי
הוא אדם הגוסס במהרה. תהיתי מה לעשות עם עצמי, לא הייתי בטוחה
שאני רוצה לחכות ולמות מרעב או למות רק לאחר שאראה את השאר
מובלים לטבח. משמעות המילים כצאן לבטח כבר תפסו משמעות עמוקה
בליבי, משמעותן המילולית הפכה להיות מה שנותר מכל חיי, גסיסה.

איבדתי את עשתונותיי והתחלתי לצרוח ולהתפתל. "תרצחו אותי!
תרצחו אותי עכשיו! אני לא רוצה יותר, אני לא רוצה לראות את זה,
אני לא מסוגלת" התכוונתי לכל מילה. "תן לה את מה שהיא רוצה,
תרצח אותה" הוא אמר בקור לרוצח "תרצח אותה, אבל תעשה את זה
בחוץ ובשקט". והרוצח, בלי להניד עפעף לקח אותי בידיו בכוח
ובעוצמה שלא יכולתי להתנגד אליה, שאיני זוכרת אם בכלל רציתי.

עמדתי מולו, מחוץ למחסן מלא העובש. מטר וקצת ממנו, הוא הצמיד
את אקדחו לראשי והסתכל בתוך עיני ואני בתוך עיניו. הייתה דממה
ושרר קיפאון באוויר, שום דבר לא זז. מאז שהיצור הזה יצא מן
הדלתות המעושנות והמפחידות לא זז פיו ולא זזו עיניו. ועכשיו
בלי הבעת פנים מבטנו היו חדורים זה אל זה. הוא המשיך להחזיק את
האקדח צמוד לראשי ולא אמר מילה. תהיתי האם הוא הפסיק להרוג
במהירות, שיטתיות וחוסר רגש, או אולי פשוט השניות האחרונות של
חיי עוברות באיטיות מדהימה. כל חיי עברו בראשי, בחשבותיי. כל
רגע חשוב, כל זיכרון, כל כישרון שנלמד וכל אהבה שעברה.
וכשמחשבותיי פסקו, נשאר רק מבטו ומבטי. לא היה לי מושג כמה זמן
אנו בוהים כך אחד בשני, שנייה או יממה, הכל החל להראות זהה.
ואז הוא ירה.

בעצמו.