השעה הייתה חמישה לשבע כאשר התחילו הילדים להיכנס אל הכיתה,
קבוצות- קבוצות. חלקם, אלו שזה עתה התעוררו משנת הלילה, עוד
מנומנמים אך רובם כבר הספיקו לעבוד הבוקר על פרוייקט זה או אחר
והם צעקו וצחקו ובעיקר הקימו רעש רב - כמו כל הילדים בני גילם
מאז ומעולם. בין פרצי הצחוק וההמולה כיסאות הורדו מהשולחנות,
תיקי גב תפסו את מקומם על הכיסאות או לידם ומחשבים אישיים
הוצאו מהם והונחו על השולחנות. ליד שולחן זה או אחר התקבצו
קבוצות קטנות של ילדים לבחון את תוצאות עבודות הבוקר. קבוצה
גדולה התקבצה, כרגיל, ליד שולחנו של עראן ולבקשתם הציג הלה
במספר לחיצות מהירות על הצג את הפרוייקט בכלכלה אשר הוטל עליו
להכין לשיעור של היום. הניתוח של עראן היה מבריק ובמהרה התפתח
דיון ער לגבי המסקנות והפתרונות שהציג אך עראן עצמו לא השתתף
בדיון. עראן מצא את נושא הכספים משעמם 'הפתרון תמיד כל כך
פשוט' הוא נהג לומר. במקום זאת קרא הודעה מחברו, רוהין, אשר
היה קטן ממנו במעט ולמד בכיתה אחרת. 'למה קוראים לזמן בו מתחיל
היום 5:00? ויש לך עשר דקות מ-ע-כ-ש-י-ו...' עראן חייך.

השניים היו מטובי התלמידים בבית הספר ונפגשו לפני כשנתיים או
שלוש כשחלקו חדר במשלחת מטעם המוסד לסדנת יצירתיות
באוניברסיטה. רוב הסדנה הייתה מורכבת מסדרות של בעיות וחידות
אשר הצוותים היו צריכים לפתור ואז בחינת הפתרונות של הקבוצות
השונות. עראן ורוהין, שעבדו יחד, כצוות, נהנו מהחידות
ומהמשימות. אבל במיוחד הם אהבו את העובדה שהם תמיד הצליחו
למצוא את הפתרונות הטובים ביותר ומהר יותר מהצוותים האחרים, מה
שהותיר להם זמן פנוי אותו בילו בשוטטות יחדיו במסדרונות
האוניברסיטה ובחצרות. באחת הפעמים, כששוטטו במסדרונות אשר
מאחורי הפקולטה למסחר פתחו בטעות דלת לחדר בו ישב אדם זר בעל
שער אפור חלק ועיניים ירוקות-חומות שנראו חדות, חודרות.
"סליחה, אדוני, הפרופסור," מיהר עראן להתנצל, "לא התכוונו
להפריע. חשבנו שהדלת מובילה לגרם מדרגות" והשניים עמדו לצאת.
"אני לא פרופסור," אמר הזר "אני מורה, ואתם?" השניים החליפו
מבטים, 'מורה?'
"אנחנו שייכים לסדנת היצירתיות ופשוט סיימנו את המשימות שלנו
במהירות. אנחנו תמיד מסיימים אותן מהר" התגאה רוהין, בטוח
בעצמו ככל ילד.
"אתה טוען שאתם טובים בפתרון בעיות?"
"כן"
"זה טוב," אמר הזר "אבל זה החלק הקל. הטריק האמיתי הוא בלמצוא
ולהבין את הבעיה, לפני שאתה פותר אותה." עראן ורוהין החליפו
עוד מבט, אבל הם כבר לא התכוונו לעזוב, סקרנותם התעוררה "למה
כוונתך?"
"לפי הסמל שעל החולצה, אני מבין שאתם שייכים לבית הספר המרכזי
לשלטון. אמרו לי, מדוע שיטת הממשל שלנו מתנהלת כפי שהיא
מתנהלת?"
"אני מניח שזו פשוט השיטה הטובה ביותר" ענה עראן במשיכת
כתפיים.
"כך.. אז ננסה משהו קל יותר. אמרו לי, מדוע בשפתינו יש מילים
אשר בנויות לפי שיטת השורש והבניין ומילים אחרת אשר בנויות
מבסיס ותחיליות/סופיות?"
"לא יודע," אמר רוהין "זה פשוט ככה.. "
"אתם טוענים שאתם טובים בפתרון בעיות, שפה לא אחידה לא נראית
לכם כמו בעיה?
"אף אחד מעולם לא אמר לנו.. " התחיל רוהין אך המורה קטע אותו.
"אתם לא צריכים לחכות עד שמישהו יספר לכם מה הבעיה, החיים אינם
סדנה בה מקבל כל צוות דף מאויר עם הסברים מדויקים אודות הבעיה
שעל הפרק בתוספת נוסחאות שאולי תזדקקו להם במהלך הפתרון. הנשיא
ויועציו לא קובעים את סדר יומם לפי הבעיות שאנשים באים ומספרים
להם עליהן." המורה חייך והסביר "הקושי טמון בשאילת השאלות
הנכונות, בירור התשובות, ואז ההחלטה - האם דבר מה מהווה בעיה.
אחר כך, לפתור אותן זה כבר החלק הקל.
"תוכל לספר לנו מדוע הלשון נראית כך? והממשל?"
המורה חייך "אלו נשמעות לי כמו שאלות נהדרות להתחיל לחקור
בהם." בעיניו היה מבע מאשר "עכשיו המשיכו בדרככם, המדרגות
נמצאות מעבר לפינה".
השניים יצאו מהדלת והמשיכו בדרכם, אך מאז היה זה ביניהם כמשחק.
הם היו מתחרים אחד בשני במציאת שאלות אשר אף אחד אחר לא שאל
וכמובן בפתרונן. רוהין נהג לומר בבדיחות דעת ש'ככה, זו לא
תשובה'.

מעט לפני תום הזמן שהקציב רוהין כבר ניסח עראן את התשובה 'זה
קל כשחושבים על זה' הוא כתב 'המקור, כרגיל, הוא כדור הארץ בו
החלו למדוד את השעות לראשונה. המוקד לא היה הזריחה אשר לפי
ההיגיון הפשוט הייתה צריכה להיות נקודת ההתחלה. היה קשה למדוד
את הזמן המדויק של הזריחה מאזורים לא מישוריים ומלבד זאת
הזריחה משתנה במיקומה וזמנה לאורך עונות השנה ומיקום המודד על
פני כדור הארץ, גם בקווי האורך וגם בקווי הרוחב כך שהחישוב היה
לא אמין. המוקד הוא הזנית, אותה אפשר למדוד במדויק מכל מקום על
הארץ בו זורחת שמש, אפילו כשהשמש לא שוקעת כלל במשך חצי שנה.
הזנית נקראה 12 ומשם זה היה פשוט עניין של חישוב כדי לגלות מתי
זורחת השמש. אחרי שהמודל הזה אומץ לא הייתה כל סיבה לשנות אותו
כשעבר האדם אל החלל. עכשיו אחד בשבילך, למה לקרוא לזנית דווקא
12?' עראן חייך ושלח את ההודעה. יהיה לו מה לעשות במשך שיעור
כלכלה.

"בגלל הרומאים" אמר רוהין אשר הופיע על מפתן חדרו של עראן
מאוחר יותר באותו היום "הם היו הראשונים שמדדו את השעה בצורה
שיטתית. הם גם היו אלו שחשבו על השיטה מלכתחילה, והם ספרו עם
בסיס 12 ולא עשר. למה יש 7 ימים בשבוע?"
"רוהין אתה כל כך צפוי" אמר עראן בשמחה, "כבר בררתי את זה
הבוקר, בשיעור. הדעות חלוקות, יש שאומרים שזה בגלל ספר עתיק
שנקרא התנ"ך. הספר, שעסק באלוהים ופולחן, בתקופה שהיו אנשים
שהאמינו בדברים האלו, טען כי העולם כולו נברא בששה ימים -
וביום השביעי אלוהים נח. מאז הם שמרו על מנוחה כל יום שביעי
והקדישו אותו לאל, כזכר לבריאת העולם. אחרים טוענים שהיו אלא
מלומדים פרסים או בבלים, זה לא ברור, אשר התווכחו במשך זמן מה
אם כדי לקבץ את הימים בשבעה או בשמונה ובסוף הטילו קוביה"
"מה זאת קוביה?"
"לא ברור, איזה שהוא מתקן פרימיטיבי אשר בוחר באופן רנדומלי
מספרים מאחד עד שש. הוא ככל הנראה היה נפוץ במשחקים בימי קדם."


בזמן שדיבר הוציא עראן מתיקו את המחשב האישי והציג עבודה בשני
עותקים "הוספתי משהו חדש, אני רוצה שתבדוק את זה." הוא הושיט
לרוהין אחת משתי החוברות שבידו. המחשב של עראן היה חדש וחזק,
הוא זכה בו באחת התחרויות הרבות שהשניים השתתפו בהן מטעם בית
הספר, והאשליה הייתה מושלמת. מהמגע המחוספס מעט של הכריכה
המעוצבת, דרך הרשרוש הקל של הנייר ועד לריח הקלוש של הדפוס
שדבק בדפים. לא היה זה הפרוייקט בכלכלה אשר זכה לתגובות כה
אוהדות בכיתה, היה זה משהו מעניין הרבה יותר. המורים כולל
המורה להיסטוריה, הפרופסור גודרוך, היו טוענים שזה פשוט לא
רלוונטי אך על הכריכה היה כתוב בכתב מודגש 'שיעור היסטוריה'.
"תפתח בעמוד מספר 2" ביקש עראן ורוהין ציית. על עמוד 2 ו-3
נפרסה מפה של אזור שרוהין לא זיהה. אם אתה רוצה למקמם את האזור
בהשוואה לצרפת, אתה יכול לפתוח בעמוד האחרון, שם יש מפה המציגה
את כל האזור, לדעתי הוא נקרא אירופה." רוהין היה זה אשר גילה
והבין את משמעות המהפכה הצרפתית שהייתה פריצת הדרך הגדולה שלהם
להבנת התקופה הדיגיטלית. רוהין, כמובן, היה מאוד גאה בכך ועראן
קצת קינא, למרות שהוא לא הודה בכך אפילו בינו ובין עצמו. רוהין
נשאר בעמוד מספר 2 "חשבתי שכבר פיצחתי את המפות הישנות האלו,
אבל אין לי מושג מה הסימונים המוזרים האלה, בצהוב ובכתום על
פני השטח. אולי סוג של מחצב או משהו כזה?" עראן חייך "יש כאן
סיפור מעניין."

"אני לא בטוח בכל הפרטים" התחיל עראן בהתנצלות "כמו שאתה יודע
אין הרבה רשומות ששרדו ומאלו אין הרבה רשומות שהמכשירים
שבידינו מסוגלים לפענח ולהציג בשל הפורמט המיושן. הרשומות כולן
הינם בשפות מוקדמות, מלפני השפה התקנית." רוהין חייך, הוא עצמו
נאלץ להתמודד בשעתו עם הצרפתית. השניים כבר פתרו מזמן את חידתו
השניה של המורה, אודות השפה. הגילוי וההבנה שהייתה לבני האדם
יותר משפה יחידה עזר להם להבין טוב יותר את עובדת היות המדינות
השונות. ברור שאנשים אשר יכלו לדבר אחד עם השני התקבצו יחדיו
ולא בטחו באחרים. משפט מספר ישן עלה בדעתו של עראן 'אם הבחור
השני אינו מספר לך את הסיפור שלו, אתה אף פעם לא יכול להיות
בטוח שהוא אינו רוצה להרוג אותך.. '.
"מה שאתה רואה מולך, זו מפה של מדינה בשם 'ישראל', התקופה היא
שלהי המאה העשרים או אולי תחילת המאה העשרים ואחת, לא ברור,
אבל אחרי המהפכה הצרפתית, כיוון שישראל הייתה דמוקרטית
מתחילתה. הסימנים הצהובים והכתומים על המפה הם שטחים של מדינה
אחרת, או אולי יותר נכון, קבוצה של אנשים אשר דיברו בשפה אחרת
ורצו להקים מדינה משל עצמם והם נקראים פלסטין, אני חושב.
החבר'ה מפלסטין חיו בדמוקרטיה מונרכית, אל תצחק, רוהין, זה לא
יפה. אני יודע שזה סותר אבל העדויות עצמן סותרות נראה שהם
קיימו בחירות אבל היה להם מלך או משהו כזה. הם כנראה עוד לא
גיבשו צורת שלטון בתקופה ההיא. מסביב, אתה יכול לראות, הגבולות
מסומנים באדום, מדינות נוספות, סוריה, לבנון, ירדן, עיראק,
אירן, לוב ומצריים כולן מונרכיות. כל המונרכיות הללו ופלסטין
נקראו יחד האיחוד הערבי או העולם הערבי והם היו מסוכסכים עם
ישראל. לא ברור מה הרקע לסכסוך ולא מצאתי אף מקום שמסביר אותו
באמת, אולי זה היה דבר כל כך ידוע שלא היה צורך בהסברים. אבל
יש לי ניחוש. זוכר שדיברנו על המלחמה בין ארצות הברית
הדמוקרטית כנגד ברית ורשה הקומוניסטית? ובכן תקופת הזמן היא
בערך אותה תקופת זמן ולדעתי הייתה שם ברית בין ארצות הברית
וישראל כנגד הקומוניזם והמונרכיה, זה הגיוני שהמדינות
הדמוקרטיות יתאגדו כדי לשמר את דרך חייהן. אם כי מדינות
דמוקרטיות רבות מאירופה תמכו במונרכיה הערבית וכן ישראל,
בתחילת דרכה, נטתה אל עבר הקומוניזם אך לבסוף בחרה בדמוקרטיה.

"במה בדיוק התבטא הסכסוך בין ישראל למונרכיות?"
"לפרקים היו שם חיכוכים מדיניים ולפרקים מלחמות של ממש"
"עד מלחמת האטום בין אירן לארצות הברית אז האזור כולו נסחף
למלחמה והפך למדינות חסות ואז לדמוקרטיות צעירות, חדשות..
ישראל השתתפה במלחמה?"
"רק לקראת הסוף, גם הפלסטינים השתתפו, עד אז כבר היה שלום בין
שתי המדינות, אבל זה עוד רחוק. בינתיים ישראל בבעיה. הם שרויים
במלחמה, אם גלויה ואם מסוות. והמשטר הדמוקרטי, האיטי והפשרני,
אינו מהדברים היעילים ביותר במצב של מלחמה. בנוסף החבר'ה
מפלסטין רצו מדינה והאוכלוסייה בישראל נקרעה תחת הצורך להכריע
האם יש לתת להם את האוטונומיה שהללו רצו או לא, ככל הנראה
מסתייגים משיוכם של הראשונים לברית של העולם הערבי והחשדנות
הטבעית בין אנשים שאינם מדברים אותה שפה. בין לבין, המצב
הפנימי בישראל, הכלכלי והחברתי התדרדר למרות היותה מדינה
מתפתחת, חזקה צבאית ובעלת ענפי מדע מפותחים. אנשי הממשל עצמם,
בשל הכהונות המהירות, חשבו במונחים של הצלחה מיידית, אפילו על
חשבון התדרדרות עתידית כי כל מעידה גרמה לנפילה מהכס."
"מובן, חילופי שלטון מהירים ואי הסכמה של הרוב על המדיניות
תיצור משטר חלש"
"כן," הסכים עראן "אבל ישראל לא התמוטטה בחזרה למונרכיה כמו
מדינות אחרות, ובזמן מלחמת האטום היא אף נזכרת כמדינה חזקה,
אחת החזקות ביותר באזור... יכול להיות שזו הסיבה שהמודל שלהם
תפס תאוצה כל כך מהירה."
"איזה מודל?"
"נכון, עוד לא ראית אותו, תעבור לעמוד 11. העובדה שחילופי
השלטון היו מהירים מאוד ועל כן הכהונות היו קצרות מאוד ובכירים
איבדו את מעמדם בעוד אלו שבאו מקרוב זכו במעמד גבוה במהירות
יצר משטר מאוד לא מנוסה ובו, בניגוד למדינות יותר שקטות,
צעירים רבים עם השכלה בסיסית בלבד, משהו שנקרא 'תואר ראשון'.
אנשי הממשל הלא מנוסים עשו טעויות רבות שיכלו להימנע. כל אחד
מהם ניסה להמציא מחדש את השיטה הבינארית. הם לא למדו מהעבר.
אולי הם הבינו שזו בעיה מרכזית, אולי הם טיפלו בבעיה הזו פשוט
בשל חוסר יכולת להתמודד עם הבעיות האחרות ואולי פשוט כחלק
מתוכנית גדולה יותר אשר אבדה עם הזמן, ישראל חוקקה חוק אשר
חייב כל אדם נבחר ללמוד במשך חצי שנה תוכנית כללית אשר תכלול
את יסודות הממשל, המדיניות ונושא שנקרא מדעי המזרח התיכון אני
מניח שמדובר בהיסטוריה של האזור. זו הייתה רק ההתחלה, אבל זו
הייתה פריצת דרך." החוברת נעלמה מידו של רוהין כשעראן סגר את
המחשב.
"מה קרה?" שאל רוהין
"אנחנו מאחרים." רוהין העיף מבט בשעון ועראן הסביר "היינו
אמורים לעשות היום עבודה לשיעור תרבות. משהו לגבי זכויות
יוצרים בחברה המודרנית, המערבית.."
רוהין נאנח, "נכון"
"תגיד, רוהין, למה התרבות המודרנית היא מערבית?"
"לא יודע."

למחרת היום נפגשו השניים בספריה "זה היה בגלל המלחמה הקרה"
אמר רוהין.
"מה היה בגלל המלחמה הקרה??"
"החברה המודרנית היא מערבית בגלל המלחמה הקרה, ארצות הברית
הדמוקרטית נלחמה בברית המועצות הקומוניסטית, הדמוקרטים בברור
ניצחו ועל כן כל מה שטוב ונאור ומודרני נתפס בתרבות השלטת
כמערבי וכל הרע והמפגר והמכוער כמזרחי, אני חושב"
"את כל זה אני יודע, אבל הארץ הייתה עגולה, מי החליט שארצות
הברית היא המערב?"
"זה קל, המפות של הארץ כולן מצויירות כאשר אירופה היא במרכז.
אירופה הייתה היבשת המתקדמת ביותר בתקופות החשוכות, צרפת,
בריטניה וספרד סחרו ונדדו ליבשות מרוחקות, וביססו מושבות. הם
היו הראשונים שציירו מפות מדויקות והם הפיצו את מפותיהם, עוד
לפני שידעו שהעולם הוא עגול."
"אה," אמר עראן, נבוך מעט "ראש גדול, רוהין" רוהין חייך.
"אתה עסוק"
"לא באופן מיוחד, כלומר, היום הוא היום הגדול, אתה יודע.
וחשבתי להשלים קצת ידע על ראש המגמה, אולי אי שם בעבודות בית
הספר הישנות, או בעיתונות על תקופת המנהיגות שלו יהיה איזה
שהוא רמז איך לעבור את הראיון הזה בשלום"
"אומרים שהוא עושה את הראיונות בעצמו"
"כן, גם אומרים שהוא רוצח בדם קר.."
"תחשוב על זה אחרת, אם תעבור את הראיון אצלו תוכל להזניח את כל
מה שלא מעניין אותך מעכשיו, לא ללמוד - אפילו לא לגשת לבחינות
הסיום. אומרים שהוא לא מחפש דווקא את התלמידים עם ציוני המעבר
הכי גבוהים ורק אחד או שניים מכל מחזור מתקבלים למגמה."
"כן, ממילא לא תכננתי ללמוד לבחינות"
"שחצן אחד!" צחק רוהין ואז שאל בנימה רצינית יותר "ואם לא
לממשל, לאן תלך?"
"אני לא יודע.. חשבתי אולי חינוך ותרבות, זה צריך להיות כיף,
אולי מדיניות פנים... בסוף אני בטח אתקע בכלכלה ותכנון" עראן
הושיט את זרועו, כמו לזריקה קטלנית בסרטים הישנים ואז התעשת
וסיפר "אתה יודע שהם שלחו שליח לבית הספר, הוא הוציא אותי היום
מהכיתה... "
"אני כל כך שמח שאני לא צריך לעשות את כל זה עכשיו.."
"יש לך עוד זמן, אבל זה יגיע, מהר מכפי שאתה חושב.."
"כן, אני בטח אגיע לתחבורה או משהו כזה, כן, אתה כבר מתכנן את
זה.. אתה הולך להיות הנשיא ואז תכחיש שאי פעם הכרת את הפקיד
הזוטר שיושב אי שם בספסלי המועצה התחתונה, אני יודע.."
"אתה צוחק? אם אני אהיה נשיא אתה לא תהיה באף אחת מהמועצות.
אתה תהיה היועץ הסודי שלי, אני אשלח אותך לאוכלוסייה האזרחית
ואתה תחזור אלי אם תשובות לשאלות שאף אחד אחר לא שואל. בסוף,
הם יפטרו אותי ויעבירו אותך להיות ראש המועצה העליונה." השניים
צחקו.
"טוב," אמר עראן "בוא נעזוב את השטויות האלו. אם אני לא אתקבל
אז אני לא אתקבל! מי צריך את זה בכלל, אה? בוא אני אראה לך את
שאר ההצגה מאתמול."

עראן הזיז הצידה את הספרים אשר הוצגו על שולחנו והללו נעלמו,
הוא הוציא מתיקו את מחשבו והציג את החוברות. "הנה, תפתח בעמוד
29. לא נשאר עוד הרבה בעצם. התמורה לא הייתה מיידית אבל בתי
הספר התפתחו ועכשיו למדו שם גם אנשים שלו היו חברי בממשל. היו
אלא האנשים שהיו צמאים להיבחר, אלו שרצו קשרים טובים וגם
אידיאליסטים שהבינו שכאן הם יכולים להשפיע. כל חברי הממשל
שעברו את התוכנית והגיעו לממשל ניסו בתורם להשפיע על התוכנית.
כל אחד מהם חושב, אם אני הייתי לומד את זה עוד שם ומתוכנית של
חצי שנה זו הפכה להיות תוכנית של שנתיים. בזמן הזה רוב מי שרצה
להיבחר כבר למד בבית הספר הזה מראש, זה לא היה תנאי רשמי אבל
אף אחד לא היה מכניס אותך לרשימה אם לא עברת את התוכנית.
בנוסף, יחד עם הנבחרים למדו עוד אנשים, חלקם סתמיים אבל רובם
אנשים מוכשרים, אשר יש להם איזה שהוא ניסיון או ידע אותו רכשו
והם רצו לעזור. לכל נבחר הייתה קבוצה של חברים מבית הספר עימם
הוא הלך הלאה. הנבחרים עצמם היו כעת קבוצה מגובשת יותר בתוך
עצמם, הם סמכו יותר אחד על השני. זה הצליח, אבל ישראל לא הלכה
רחוק יותר מזה בשלב הזה. אבל הרעיון של 'בית ספר לשלטון' לא
ירד מהפרק ומדינות רבות הלכו בעקבות ישראל, כולם הבינו שאם
צריך ללמוד כדי להיות אומן או ספורטאי, אז בטח שצריך ללמוד כדי
להיות חלק מהממשל. ברוב המדינות הלימודים בבית ספר זה הוצאו
חינם, בחלקן התוכנית הייתה ארוכה יותר ובחלק קצרה. היו מדינות
שחילקו כבר אז את הלימודים למגמות שונות אך לרוב הם התרכזו
בהיסטוריה, כלכלה ומדיניות חוץ בלבד. היו גם מקומות בהם מראיון
חלוצי, אידיאלי, אמיתי, זה הפך להיות מקום אליו הולכים ילדי
העשירים כדי להתחכך בכוח. בכל מקרה הכל עדיין היה דמוקרטי
ואיטי להחריד.
"אין שום סיבה שהעם יוותר על הכוח שבידיו למען המיעוט, זו
הייתה תקופה של חשדנות, עוד היו מונרכיות בסביבה.."
"מה לדעתך גרם לשינוי?"
"בלי להציץ במה שכתבת?"
"בלי להציץ..."
"טוב.." אמר רוהין ולאחר דקה של מחשבה הוסיף "המסע לחלל. אחרי
שיצא האדם לחלל לא הייתה אפשרות להמשיך עם הבחירה הישירה של כל
אחד במערכת השמש, ואם רק חלק בוחרים, ואם רק חלק זוכים
להזדמנות להיבחר, למה לא לעשות את זה בצורה חכמה."
"ראש גדול, רוהין" אמר עראן "יום אחד עוד תהיה נשיא ואני אתגאה
שהכרתי אותך פעם, אבל זה לא היה זה - הם החזיקו את הדמוקרטיה
גם בעידן החלל. בשלב כל שהוא, כמה עשרות שנים מאוחר יותר, בני
האדם החליטו להתאחד, זה היה מעשה נועז בזמנו אם כי מתבקש, רק
יחד הם יכלו ליצור מושבות רחוקות בלי להעמיס על האוכלוסייה
הקיימת יותר מדי, רק  בשיתוף פעולה הם יכלו לכלכל נכון את כל
בני האדם, בלי בזבוז גדול מדי של משאבים ושל מאמצים. אחרי
ככלות הכל הם חיו בשלום כל כך הרבה זמן. האיחוד אומנם היה צעד
מתבקש אבל קשה. כל אחד רצה נציג משלו בשלטון, כל אחד רצה לחשב
אחרת את החוזק הצבעת המחוזות, בדרך שתעניק לו הכי הרבה כוח.
האיחוד קם וקרס לפחות פעמיים. גורם לאי אמון יותר ויותר גדול
בין הצדדים ואז הוקמו בתי הספר על כוכב, בתי ספר משותפים
לממשל."
"אבל הממשל עוד לא היה מאוחד"
"כן, בהתחלה הם המשיכו עם השלטון העצמי, אבל חלק מהנבחרים כבר
למדו ביחד, למדו לשתף פעולה, למדו זה את יתרונותיו של האחר. רק
חלק, אז עוד היו בתי ספר עצמאיים. זה לא היה אז בית הספר היחיד
לשלטון, זה היה, ועדיין 'בית הספר המרכזי לשלטון' אז זה עוד
היה למבוגרים יותר, לא היו עוד מגמות ואוניברסיטאות. אבל זו
הייתה התחלה. הם בטחו אחד בשני והבינו אחד את השני. בבית הספר
הזה למד אדם מור, זה שאחר כך שינה את שמו לאיתמר בן-א .."
"הבחור שאחראי ל..."
"בדיוק!" אמר רוהין "וכאן זה כבר התחיל להיות קל, כאן כבר יש
רישומים בשפה התקנית, המשותפת, אם כי הם ישנים עד למאוד."
"זה מפורט בהמשך, הדרך כבר הייתה סלולה, גיל הלימודים ירד,
בחינות איתור וכניסה החלו להתקיים, לבסוף אחרי שנים ארוכות של
שיתוף פעולה הקימו הנבחרים את האיחוד. נשיא ומועצה עליונה
ומועצה תחתונה מהנבחרים ושלטון מקומי. השלטון עובד באופן
מאוחד, אחיד ועל סמך לימוד מהניסיון, מההיסטוריה. והאיחוד
החזיק מעמד עד עצם היום הזה. השיטות השתכללו אבל השיטה נשארה
אותה שיטה."
"אני בכל זאת רוצה לקרוא את זה, תשלח לי את זה."
"זה כבר אצלך על המחשב." עראן נראה מהורהר "אני לא יכול שלא
לחשוב. עם כל מה שהרווחנו באיחוד הזה, יש סיכוי שגם הפסדנו
משהו?"
"למה הכוונה?"
"כלומר אנחנו כל כך מאוחדים וחכמים ונבחרים ויודעים טוב איזה
לפתור כל בעיה כלכלית, לפתח תוכניות חינוך, לדאוג למסחר,
לתעשייה, לפיתוח המושבות, אתה לא חושב שאיבדנו אי שם את דעתם
של שאר האנשים? פעם הייתה מעורבות, לאנשים היה אכפת, אנשים חשו
שייכים, הייתה להם אידיאולוגיה, לא רק בבתי הספר, בכל מקום..
"
"אני לא יודע עראן, מאז שהייתי בן חמש לא דיברתי עם אדם שלא
נבחר לתוכנית, אני מניח שהם בדיוק כמונו, שקשה להם לקום בבוקר
לפעמים ושהם מאחרים מדי פעם לפגישות, תגיד אתה לא אמור לצאת
ברכב הבא?
"כן, אני מניח.."
"בוא, אני אלווה אותך. ואני מצפה שתצליח, כן? אני מתכוון ללכת
לממשל ואני מצפה שתשמור ותשלח לי את כל ההצגות שלך!" השניים
יצאו מהספרייה, צוחקים.

עראן התקשה מעט למצוא את חדר הרעיונות. הוא היה חבוי
במסדרונות שמאחורי הפקולטה למסחר. היה שלט קטן על הדלת שנראה
חדש, 'חדר 42' , זה היה זה. למרות האיחור עראן השתהה. הוא לקח
נשימה עמוקה. זה לא עזר. הוא לקח נשימה עמוקה נוספת ונכנס.
"סלח לי, אדוני הפרופסור, על האיחור"
האיש שישב מאחורי השולחן הרים את מבטו, הוא היה איש מרשים בעל
שער לבן חלק ועיניים ירוקות-חומות שנראו חדות, חודרות. "אני לא
פרופסור, ילד, אני מורה." האיש נראה לעראן מוכר במעט אך הוא לא
יכל להיזכר בדיוק מאיפה והוא הניח שראה את תמונתו בין ההצגות
השונות שקרא לפני הראיון.
"אתה רוצה ללמוד במגמה העליונה לממשל." זו לא הייתה אבל עראן
ענה בכל זאת "כן, אדוני." המורה דפדף בהצגה שנחה לפני על
השולחן. "'עראן, תלמיד מצטיין, ביצע פרוייקטים רבים בהצלחה,
לומד מטעויותיו, מבריק..' המורה סגר את ההצגה כמעט בזלזול
ועראן קיווה בכל מעודו שהזלזול היה כלפי התיק ולא כלפיו.
ולהפתעתו הבין שהוא בכלל לא היה לחוץ לפני הראיון, למעשה שלפני
רגע זה ממש הוא בכלל לא הבין את המשמעות של המילה 'לחוץ'. "כל
זה אינו אומר דבר." אמר המורה והרים את עיניו אל עראן, מבטן
כמעט ומשועשע והטון בו דיבר היה רך יותר "עכשיו, תגיד לי ילד,
מה מבדיל אותך מעשרות התלמידים המצטיינים שרוצים להגיע למגמה
שלי? למה דווקא אתה?" המורה תמיד פתח בשאלה הזו, הוא קיווה שלא
לשמוע תשובה עם אידיאלים מולבנים, כזו שתמיד שולפים בראיונות.
עראן הוריד את עיניו ואמר "אני לא יודע, המורה. אני לא מכיר את
כל התלמידים המצטיינים שרוצים להגיע אל המגמה שלך" ואז הרים את
עיניו שוב ופגש את עיני המורה בלי למצמץ "אבל אני אעבוד קשה.
קיבלתי ציונים טובים בכל המקצועות. אני יודע את הרקע. אני לא
רוצה לפתור את הבעיות שהמועצה העליונה תעביר אלי, זה קל. אני
רוצה למצוא את הבעיות שאף אחד אחר לא יחשוב עליהן, אני רוצה
להבין את הסיבות האמיתיות מאחורי הדברים, את התמונה האמיתית,
המלאה, לא רק הכלכלה או התרבות. אני רוצה לשאול את השאלות..."
ואז חייך, נבוך פתאום "אדוני, המורה". המורה הופתע "ואתה תוכל
לשאול את השאלות שאף אחד אחר לא שואל? אתה תוכל לאתר את המוקד
של הבעיות האמיתיות? אלו שאף אחד לא רואה עד שמאוחר מדי?"
"אני לא יודע, אני חושב שאוכל."
"למשל.."
עראן חשב לרגע ואמר במהוסס "השיטה שלנו, אתה מבין, המורה, היא
טובה, אבל היא יכולה להיות יותר טובה. קראתי קצת על העבר,
המורה. היה פעם דבר כזה שנקרא דמוקרטיה. זו הייתה שיטה דפוקה
לגמרי, והיא לא עבדה כמו שצריך תחת לחץ, והיו צריכים לשנות
אותה. זה היה צעד מאוד נועז בזמנו. אבל אני חושב שהיו בה
יתרונות. אני חושב שאי שם לאורך הדרך איבדנו חלק ממה שהיה לנו
אז. אני חושב להחזיר את זה." עראן הרים את עיניו לאט, נבוך
מעט, אך על שפתיו של המורה עמד חיוך קל "ילד, זה נשמע לי כמו
נושא מצוין להתחיל לעבוד עליו" ובעיניו היה מבע מאשר.