משהו בחורף המתקרב מטשטש הכל כמו מסך ענק של ערפל לח ודביק,
האני שלי מתמוסס בין הסדקים של השפיות של העולם הזה, הדחיסות
הזו של הדימויים מתערבבת עם מין ריק מתפשט שמכלה הכל וכל זה
גורם לי לאבד את האוויר שלי מוקדם מדי.

דף חדש. להסתכל ימינה ושמאלה, יש חמצן במלאי?
הפחד להיתקל בשביל שסללתי לעצמי מתעצם עם כל צעד, עם כל פסיעה
זהירה או פזיזה. משהו לבטח יארוב לי בפינה הכי פחות חשוכה והכי
פחות חשודה. צריך להיזהר גם מהאור.

פרנואידית.

האורות מתעמעמים אך זה לא נראה מסוכן מספיק בכדי שאזהר, ואני
ממשיכה עד למבוי הסתום הראשון שלי. שוב נתקעתי, מישהו קורץ לי
בחיוך מרושע והעיניים הצוחקות שלו הם כמו אגרוף ישר לבטן שלי,
וכל אגרוף הודף אותי כמה צעדים אחורה. כל אגרוף הוא תירוץ, הוא
פיתוי להרים ידיים. השביל ששרטתי לי מראש נעלם לי בעודי שוכבת
על מה שנשאר ממנו ומחפשת את הנשימה שלי.
ביקשתי לבדוק שיש מספיק אוויר במלאי.

האמונה הנאיבית שהחורף יבוא וישטוף הכל עודנה.
משהו באוויר הקריר עוד מנחם לעתים, ובינתיים נחה, לא מבקשת מאף
אחד שירים אותי, רק מחכה למשב המוטיבציה הבא שיגרום לי לעמוד
שוב על שתי רגליי.






3/11/04