רק היא...

המדרגות שמובילות לקומה למעלה, מקום שנראה כמו ארמון... אך הוא
לא... ישבתי שם, על המדרגה הראשונה, ותהיתי איפה היא. יצא לי
להגיד לה פעם שאני אוהב מדרגות. היא שאלה למה. הסברתי לה שזה
מסמל מעמדות ושזה שקול למציאות שבחברה. ובאיזו מדרגה אני
ישבתי?...
היא סיפרה לי שגם היא אוהבת מדרגות, אך מסיבות שונות.

המקום היה ריק. היינו רק אני והסדרנית, שהייתה שקועה בשיחת
טלפון ובמשחק סוליטר. השעה הייתה 12:30. המחשבות רצו לי בראש
במהירות. זיכרונות רבים עלו לי. קיוויתי להיתקל בה שוב. המבט
של אותו הבוקר לא הספיק. היה לי כל כך הרבה מה להגיד לה, אבל
היא לא הגיעה. החלטתי ללכת לחפשה. בזמן שיצאתי משערי הסורגים
של הבניין, הצלחתי בכוח רב להגיד לעצמי שעליי לשכוח. זאת הייתה
הפעם האחרונה שאמרתי את זה לעצמי. ובעודני הולך, אני מהרהר
במחשבות אלו, ולאחר מכן, הרגשות העלימו אותן מראשי. נכנסתי
לבניין אחר, עליתי לקומתו השניה ונכנסתי לחדר מלא ספרים. שם
היא ראתה אותי. לא היה לי מושג שהיא מסתכלת. חיפשתי שם, אך לא
הצלחתי למצוא אותה. היא עזבה את החדר מהר, מבלי שאני אשים לב.
חשבתי לוותר... עזבתי את חדר הספרים ביאוש, וביציאתי למסדרון
שמעתי מוזיקה. המנגינה הייתה משכרת... כאילו היה לה טעם של יין
וריח של ורדים שחורים ואדומים. עמדתי והסתכלתי על החדר שממנו
יצאו הצלילים. המוזיקה קראה לי. שמעתי מילים ללא קול שאמרו
"בוא". התחלתי לצעוד לכיוון הדלת. ידעתי שהיא שם. ידעתי שזאת
היא. יש לה יכולת מיוחדת לדבר אליי ללא מילים ובכל מרחק. הגעתי
לדלת. היא לא הייתה סגורה. נשאר פתח שדרכו היה ניתן לראות חלק
מחלל החדר. נשמתי עמוק ונכנסתי. הרגשתי שקירות החדר מצליפים בי
את אצילותי היתרה. היא הייתה שם... ניסתה לעכל את כניסתי
במהירות. הסתכלתי עליה וביקשתי שלא תכעס. מבטה נשאר על הפסנתר.
התיישבתי על כיסא שהיה מאחוריה. החדר התמלא בעוצמה. היא ניגנה
את היצירה האהובה עליי. יצירה שביטאה את תכלית הקשר שלנו.
יכולתי לראות את עיניה בהשתקפות של הפסנתר. הן היו מצד אחד
מרוכזות ומצד שני - רצוצות ממחשבות. הן היו עיניים שבעליהן
הרהר על רצונו. היא ניגנה בעוצמה שכמעט גרמה לי לבכות. קמתי
ועמדתי מאחוריה. היא המשיכה לנגן והגבירה את הקצב. הנחתי את
ידי על כתפה. במגעי, המנגינה השתבשה. הורדתי את ידי והמשכתי
לעמוד מאחוריה. עיניה ברקו. היא עצרה לשניה כדי להירגע ולאחר
מכן המשיכה לנגן בעוצמה חזקה יותר. עמדתי והאזנתי למוזיקה.
האזנתי לזיכרונות ולמחשבותיה. היא סיימה לנגן. ספק אם ניגנה את
כל היצירה. החדר השתתק. נשארנו באותו מצב למשך כמה שניות. היא
ישובה על הכיסא לצד הפסנתר, מהורהרת, אך יודעת שהמלכות כבר
בידיה, ואני מאחוריה, מפעיל מאמצים אחרונים כדי לשמור על
הכתר.
היא כיסתה את הקלידים, נעמדה מולי ואמרה לי "אני לא מפחדת
ממבטים".

הסתכלתי לתוך עיניה וידעתי שהיא רוצה... אך לא יכולה...