אני יושב, מסתכל בשמים הקודרים והשחורים, רגע לפני הגשם. רגע
לפני שהטיפות נופלות ומצננות את העור ורגע לפני שריח המכוניות
נעלם. כביכול רגע לפני אחת ההרגשות הטובות בעולם. הפעם זה יהיה
קצת אחרת, לא כמו בפעמים האחרות שהייתי כאן.
ישבתי על הגג והסתכלתי לעבר השמיים לעבר אותו גוש עננים שחור
המשנה את צורתו משניה לשניה, ושוב לא היה לי על מה לחשוב. את
האמת היה, היה ואפילו יותר מדי- אבל פשוט לא יכולתי להתמקד על
אף אחת מאותן המחשבות. היה את החברים שלי, או לפחות את אלו
שחשבתי שהם החברים שלי, היה גם את הילדה הזו ועוד כמה דברים
בראש, עבודה, הבגרויות, הפנימיה... מה לא. ממש לא היה לי את
הכוח לזה ובמיוחד עכשיו- לפני הרגע.
נזכרתי, רציתי להשתכר, זה כל מה שרציתי לעשות היום. אבל בסוף
וויתרתי גם על זה, היה לי רעיון אחר, יותר טוב.
בכלל לאחרונה אני מרגיש כמו גלגל חמישי, בעבודה, עם החברים,
ביציאות לעיר. שום דבר שאני עושה, פתאום נהיה לא מתאים ולא
רלוונטי. אפילו הדברים הפשוטים ביותר יוצאים איכשהו מסובכים.
סוף סוף התחיל לרדת גשם, הרגשתי את הטיפות נופלות. תחילה קטנות
ולאחר מכן גדולות ומהירות. המראה מהגג היה נהדר, גשם ירד על
הביניים השתקף מפנסי הרחוב זרם על המדרכה. היה אפשר להבחין כבר
בירח היוצא מבין העננים. זה שיפר קצת את מצב הרוח אך עדיין לא
הייתי מתנגד לאיזה בלאדי-מארי קטן או לאיזה שוט של ברנדי.
פעם זה לא היה ככה-לפחות לא באותה הכמות. בכלל לאחרונה התחלתי
לשים לב כמה אנשים יכולים להיות צבועים.
העננים התחילו לרחף ביתר מהירות, אפשר היה ממש להבחין כיצד
הרוח מעיפה אותם תחילה לאט לאט ולאחר מכן במהירות ענקית, שם
גבוה בשמיים. הגשם התחיל ממש לצלוף והמכנסיים והחולצה נהיו
ספוגים במים, היה מעיל לצידי, לא שמתי אותו- אהבתי את ההרגשה
הזאת, של הקרירות הרטובה.
התחלתי לרעוד עוד הפעם אבל הפעם לא ידעתי אם זה בגלל הגשם או
מחצי החפיסה של הכדורים שבלעתי לפני עשר דקות, זה לא שינה לי
הרבה- ידעתי שזה יגיע בסוף, לפחות בזה הייתי בטוח שלא יתפקשש.

אולי הייתי צריך להשאיר איזה מכתב או משהו, נראה לי אירוני
שבחיים לא כתבתי מכתב ודווקא עכשיו אני רוצה ולא יכול. אבל
תמיד זה ככה... לפחות לאחרונה... מה שיכול להדפק נדפק.
העננים התחילו לטוס עכשיו וכך גם הגשם. דווקא נהיה יפה ככה כל
זה. נשכבתי על הגג הרטוב שמתי את הידיים מאחורי הראש והסתכלתי
לעבר השמיים, ניסיתי לחפש את הגשם אבל אי אפשר היה לראות אותו
מזווית הזאת בגלל החושך-עדיין אפשר היה להרגיש אותו, נופל על
הרגליים, ידיים, כבר לא הרגשתי את הרטיבות בגלל הקור או בכלל
הכדורים, אי אפשר היה לדעת. הדבר היחיד שנותר לי זה היה להסתכל
למעלה, וכך גם עשיתי.
הלילה היה מהמם... יופי עצוב, שחור. התסכול והכאב נעלמו,
הצטערתי  שהיה זה מאוחר מדי.
משהו נגע בפני-משהו רטוב נגע בפני. לא יכולתי להאמין, פתחתי את
עייני-הייתי בבית חולים. הטתי את ראשי למעלה וראיתי אותה,
עומדת מעלי. יפה, יופי עצוב שכזה. "מצטער" אמרתי בלי קול, היא
חייכה, דמעת אושר ירדה על לחיה. חייכתי חיוך רפה, חלש, דמעת
אושר זלגה על לחיי גם.