ת'אמת, לא חשבתי שזה יהיה כך. בטח עוד מריבה קטנה וזה יעבור.
אבל לא, כבר יומיים שהיא כועסת. טוב, אני אשם. לא אמרתי שלא.
אני מודע לכך שאני אשם אבל היא מתנהגת כאילו שהיא יודעת בבירור
שאני חושב שאני צדיק.
- "הוא ידע שהז'קט שם, ושזה אפילו לא הז'קט שלו, אבל זה לא
הפריע לו. הוא סובב את הגב והלך, רק בגלל החבר'ה שלו".
היו שני דברים שעיצבנו אותי במשפט הזה. האחד - האופן בו הוא
נאמר, והשני - חוסר הנכונות שבתוכן שלו.
אני יושב בחדר, אוזניות על הראש ושומע מוזיקה - מצב ברירת
המחדל שלי. פתאום אני מתחיל לקלוט שבסלון מרימים את הקול.
הסרתי את האוזניות ושמעתי את המשפט המעצבן הזה. חשבתי לעצמי,
לצאת לסלון ולצעוק גם? הבנתי שזה לא יעזור. עדיף לשתוק ולתת לה
להרגע.
במקום לצאת המשכתי להקשיב לשיחה של ההורים. גיליתי נקודת מפנה
מעניינת ביחסים שלי איתם. אני יודע שאבא שלי לא מעריך אותי כל
כך, בכל מקרה הוא תמיד יעריך את אחי על פניי. הוא תמיד יראה בי
כבן הקטן של אמא. עד היום חשבתי שגם אמא באותה הדעה. תמיד היא
הגנה עליי, תמיד ניסתה לעזור כשיכלה, אבל היום העולם התהפך.
הכניסה לבית, הטריקה של הדלת, זריקת סל הקניות על הרצפה, הפנים
האדומות והזועפות. כל אלו בישרו את בוא הסערה.
- "ככה אתה עושה, ככה אתה מתייחס לכסף? אני קורעת את עצמי כדי
להרוויח קצת וזה מה שאתה עושה? מחר בבוקר אני מעירה אותך ואתה
הולך לקנות בכסף שלך ז'קט חדש לאחיך. וחוץ מזה, השנה אתה לא
מקבל לא נעלי חורף ולא נעלי ספורט, עד שתדע להתייחס לרכוש כמו
שצריך!!!"
אחי העביר לי חיוך מעבר לכתף של אמא. כמה דקות לפני שאמא באה
דיברתי איתו על מה שקרה. הצעתי בעצמי שאני אקנה לו ז'קט בדיוק
כמו שהיה, אני יודע איפה יש. הוא אמר לי שבגדים מיד שנייה
אנחנו לא צריכים ושאני לא אדאג, זה בסדר והוא מבין אותי ואת מה
שקרה אתמול בלילה.
אחרי הצעקות של אמא לא הגבתי. החלטתי לא לענות לה כרגע, ולהשאר
רגוע ככל האפשר. פשוט הלכתי לחדר והתיישבתי על הספה, לעשות עוד
כמה שיחות נואשות, אולי מישהו ראה את הז'קט וזיהה אותו, ועכשיו
הוא שומר עליו בשבילי.
כל שיחת טלפון הייתה כמו חלון שמתנפץ לאלפי רסיסים של תקווה,
שלחבר אותן אי אפשר. בנוסף לזה שמעתי את אמא שואלת את אבא:
- "יש לך עשרה שקלים במטבע? אני הולכת להביא את הפאזל מהממסגר.
אין לך?"
אחר כך היא פנתה לאחי:
- "אלעד, יש לך  אולי מטבע של עשר?"
ושוב פנתה לאבא:
- "תשאל את הבן 'שלך' אם יש לו".
זה ממש הצחיק אותי. זה יותר הצחיק אותי מאשר עיצבן. הבנתי שאלו
הם מסוג הרגעים בהם נבדק האדם. רגע של כעס ואולי אפילו שיגעון
זמני. תיארתי לעצמי את אבא מחייך לעצמו, באותו המצב כמוני,
יושב על הספה ומחייך. שמעתי אותו עושה כך. יותר נכון לא שמעתי
אותו מגיב למשפט הזה של אמא, ומזה הסקתי שתגובתו היחידה יכלה
להיות רק חיוך.
הרגע הזה, רגע החיוך, הוא זה שהראה לי את נקודת האור בערב הזה.
הבנתי שאבא שלי הוא מיוחד. באדישותו כלפיי הוא מראה לי את
האהבה שלו. העצות השקטות והמועטות אך מלאות התוכן, האופן בו
אנו צופים בכדורגל ביחד. כל אלו ועוד הראו לי את הפן הנסתר הזה
באישיותו שאף פעם לא הבחנתי בו. הבנתי שהתנהגות כזו מצידו היא
יתרון לגביי. חוסר התעניינותו היא בעצם כן הערכה שלו כלפיי.
הוא פשוט חכם יותר ממה שחשבתי, הרבה יותר חכם.
הוא יודע שנטייה שלו לצד זה או אחר (שלי או של אמא) יכולה
להרוס בטווח הרחוק, לכן הוא גם מעדיף להישאר בצד ולא להתערב
בוויכוח החד-צדדי הזה.
פשוט, שקט, יושב על הספה ומחייך.
כי זה מה שהוא - חכם ופשוט.
פשוט אבא נייטרלי.