זה כמו ללכת על חבל דק, אני רואה את שתי התהומות.
לבחור בראשונה זה קל, פשוט לקפוץ.
לקפוץ זה גם מוות, בסופו של דבר.
אני רוצה גם את השנייה, השנייה לא רעה בכלל, זלזלו בה.
למה תמיד היא מקום שני? למה השנייה לא יכולה להיות הראשונה?
התהומות מאד מזמינות, אפילו את אוהבי החיים.
כמו מרמידות מדהימות קוראות בשמי ואני בתור מלח נופל שדוד.
המוות מתרחש שוב ושוב כאשר אני נופל על המשמר, אבל לפעמים,
לפעמים זכורים קרבות עזים ביני לבין המרמידות הנפלאות, שבהם
אני מוכיח כמה אני חזק.
חבל שאף אחד לא רואה אותי אז.
כרגע נפלתי שוב, לעוד אחת מהמיתות, בנסיון להתפשר בין מי
שהייתי, לבין מי שאני הולך להיות.