טיפשות היא לא תמיד תכונה טובה, ואותי היא תופסת תמיד כשלא
צריך.
אני לא יודעת מה מוביל אותי וסוחף אותי לשטויות שאני עושה כל
פעם מחדש.
כל יום אני שוקעת יותר ויותר ברחמים עצמיים, בדכאונות מטופשים
ובמחשבות אינסופיות על המחר. מה, אני בת 80? למה אני דואגת כל
כך?
איך הגעתי למצבים כאלה של ניתוק טוטאלי מהעולם, למה קשה לי
לקלוט שאני סתם אנוכית לפעמים ושבעצם הכל יראה אחרת אם אני רק
אשנה את זווית ההסתכלות.
יכול להיות שבעצם אני מנסה ליצור לי חיים מושלמים ולהעתיק את
כל מה שמוכרים בטלוויזיה בסדרות קיצ'יות וריקות מתוכן.
כן, לפעמים זה ככה, שעות מול המסך, מרחפת איפשהו בין דוסון
קריק לבין בנות גילמור, וזהו, נתקעת.
ואחרי שאתה שם, קשה להשתחרר. כבר הגעתי למצב שהחיים שלי נראו
לא מציאותיים, פשוטים וחסרי עניין.
אבל, בינינו, מי אמר שבחורים חתיכים עם חיוך מושלם, עיירות
פסטורליות, תככים, סיבוכים, אהבות, אכזבות וכל הבולשיט שמשתקף
מהסדרות הללו, הם בעצם האידיאל לחיים מושלמים?
אז בסדר, אין לי חבר חתיך ולא כל הציונים שלי הם 100, ונכון,
אני לא מיס יוניברס והחברות שלי הן לא בנבחרת המעודדות של בית
הספר, אבל מה זה בעצם אומר על החיים שלי? שהם תפלים וחסרי
משמעות, ואולי להפך?!
אולי כל השעות מבוזבזות מול הדוגמא ל"חיים מושלמים", בעצם גרמו
לי לפסול הכל.
כנראה שהגעתי לרגע שבו השלמות כבר לא כל כך מתאימה לי,
והניסיונות הנואשים שלי להעתיק את חיי הנצח המופלאים ואת סיפור
הסינדרלה שחוזר כל פעם עם פנים אחרות, כבר נראים לי מיותרים
ומגוחכים במידה מסויימת.
טוב, ועכשיו? איך משתחררים? אני מניחה שזה יקח זמן, אבל
בהשוואה לחודשים המתמשכים שבהם חיפשתי משהו לא מוגדר,
ההתאוששות תהיה מהירה (?!)...
כאן אני בעצם מנסה להתנצל. מרוב אשליות שחדרו לי לראש, פגעתי
באנשים שחשובים לי, בדרכים שרק בסדרות תראו. ומבלי לשים לב,
הפכו לוחות השידורים של ערוץ שלוש (ומדי פעם ערוץ ויוה) לחברים
ולמשפחה שלי. ועכשיו, אחרי שאני מתנתקת מהפנטזיה לאט לאט, אני
מקווה שהתנצלות תספיק כדי לכפר על הכל (כי בטלוויזיה זה תמיד
עובד)...